לכסף יש ריח?

ההפטרה אותה נקרא השבת עוסקת בבדק הבית (בית המקדש) ואיסוף כספים לשם כך.
פסוק מעניין צד את ליבי והזכיר לי פולמוס מראשית ימיה של המדינה, בנוגע ליחס לכסף בהתאם למקור ממנו בא ולמטרה לשמה יוּעד: "כֶּ֤סֶף אָשָׁם֙ וְכֶ֣סֶף חַטָּא֔וֹת לֹ֥א יוּבָ֖א בֵּ֣ית ה' לַכֹּהֲנִ֖ים יִהְיֽוּ" (מלכים ב', י"ב, י"ז).
אומרים המפרשים: כסף שיועד לרכישת קרבן לחטאת או לאשם, לא ישמש לתיקון בית המקדש, אלא יימסר לכהנים.
האם עולה מן הפסוקים שלכסף יש "ריח", היינו נקשר בו משקל פסיכולוגי? האם כסף שנכרך ב"חטא" אינו ראוי לשמש לצרכי קודש?
במארס 1952 נחתם הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה, בו נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי, מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם עורר ויכוחים נוקבים, עד כדי מעשי אלימות בכנסת ובציבור הרחב, בין המתנגדים לקבלת השילומים מהגרמנים לבין המחייבים את קבלתם. שוללי ההסכם טענו שהשילומים הם בבחינת תעודת זיכוי ומחילה לגרמנים על רצח של שישה מיליונים מבני העם היהודי, שאין לו סליחה ומחילה. המחייבים, לעומת זאת, ראו בשילומים חובה שעל הגרמנים למלא מחמת אשמתם ברצח זה. הם ציינו את התרומה האפשרית של כספי השילומים לשיפור המצב הכלכלי של המדינה ולסיוע בקליטת עלייה, ובייחוד את תרומת הפיצויים האישיים, שיינתנו לשיקומם של עולים רבים (אתר מט"ח).
לא קל להכריע בסוגיה מוסרית– כלכלית שכזו, לפיכך מעניין לגלות את עמדת ההפטרה הקובעת, להבנתי, כי לכסף ישנו משקל פסיכולוגי ו"הלבנתו" של ממון שיועד לחטאת או לאשם אינה אפשרית לצורך חיזוק משכנו של הקב"ה ויסודותיו.
כך או כך, ארצה ללמוד מן הכתוב מסר הנוגע לנו, בני האדם: יש הבדל עקרוני בין כסף/חומר לאדם.
בעוד החומר דומם ולא ניתן/ קשה ל"הלבנה", הרי שאנו, בני האדם, הננו יצורים חיים ומשתנים ובידינו נתונה הזדמנות וחובה לעבור במהלך החיים תהליך של טרנספורמציה ותיקון. "ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו", כך נכתב בפיוט המרגש "ונתנה תוקף", הנאמר בקהילות רבות בימים הנוראים.
בכל יום, מחכה לנו בורא העולם שנשוב. ואין אדם שלא יוכל להִתקן, אין אדם שאין בו קדושה.
(משפטים תשעח)