הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מדהים לראות כיצד למרות השינויים הרבים שעברו על העולם בתחום המזון וטכנולוגיית המזון, המרכיב הבסיסי של מזון האדם נותר ללא שינוי. ממש כמו לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנה, האדם עדיין ניזון בעיקר מלחם, אשר נחשב למפרנס העיקרי של סעודותיו.
אין פלא אפוא שהלחם זכה למקום מרכזי בהלכה. הדוגמה הידועה היא מהלכות ברכות, שם זכה הלחם לברכה מיוחדת לפניו ('המוציא לחם מן הארץ' במקום 'בורא פרי האדמה'), ובעיקר לברכה ארוכה לאחריו, ברכת המזון, הכוללת מעבר להודאה על מזונו של האדם הודאה על הארץ, על התורה, ותפילה לבניין ירושלים. עד כדי כך יש לסעודת האדם מקום מרכזי בחייו הרוחניים.
חשש מיאוס
ואולם, מלבד הלכות ברכות יש ללחם הקשרים הלכתיים נוספים. מעבר איסור 'בל תשחית' החל על כלל המאכלים (רמב"ם הלכות מלכים ו, י), והאוסר לאבדם שלא לצורך, יש הלכות מיוחדות הנוגעות לכבודו של הלחם. כך, למשל, התלמוד הבבלי במסכת ברכות (נ, ב):
"תנו רבנן, ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת".
הגמרא מסבירה ששורש האיסורים הללו הוא בכך שיש להיזהר מלקלקל את הלחם. הנחת בשר חי על הלחם מספיגה אותו בשומן ובדם וזה גורם למיאוסו. כך גם כשמעבירים מעליו כוס יין שעלול להישפך עליו או כשסומכים את הקערה עליו, שאז קיים חשש שהתבשיל בקערה ייזול על הלחם וימאיס אותו. מעבר לעניין ההשחתה (הנעשית כאן בשוגג) יש כאן הפגנת חוסר כבוד ללחם, ומכאן האיסור.
ביחס לסעיף הרביעי – זריקת לחם, נקבע להלכה כי כל זריקה אסורה, גם אם אין בה חשש לקלקול הלחם (שולחן ערוך או"ח קעא, א). זאת משום הפגנת הזלזול שיש בדבר. לפיכך, צריך להיזהר שבחלוקת הלחם בסעודת שבת לא יזרוק הבוצע את חתיכות הלחם למסובים אלא יעביר אותן אליהם בכלי או ביד ויניחן לפניהם. מזה הטעם אף הובא באחרונים שכאשר רואים מאכל זרוק על הרצפה ובמיוחד לחם, יש להרימו ולהניחו על מקום גבוה (משנה ברורה קעא, יא).
שימוש ככלי
עניין נוסף הנובע מדיון זה הוא השימוש בלחם ככלי מאכל. ישנם מקומות הנוהגים כיום להגיש מרק בתוך לחם. האם הדבר מותר?
על פי האמור במסכת סופרים (ג, יח) פוסק הרא"ש: "אסור לאכול דייסא בפת במקום כף". הרא"ש מתכוון כפי הנראה לתופעת ה"ניגוב" הידועה ברחוב הישראלי. לשיטה זו, אין לנצל את הלחם או הפיתה בכדי לאכול מאכל אחר, אלא אם כן האדם אוכל גם מהלחם עצמו, תוך כדי או לאחר אכילת המאכל השני. מעבר לבעיה הטמונה בקלקול הלחם כאן, הרי שיש במעשה זה הורדת הלחם ממעמדו כאוכל מזין של האדם לדרגת כלי. כלל זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח קעא, ג).
מכאן נלמד שאין היתר להשתמש בלחם כקערת מרק אם אין בכוונת האדם לאוכלו לאחר מכן. עם כל הכבוד לתחום עיצוב האוכל, יש לשמור על כבודו של הלחם ולא להשתמש בו לצרכים שמקלקלים אותו.
זריקת שאריות
נושא אחרון שיש לטפל בו הוא שאריות הלחם. מה יש לעשות עם שאריות לחם שנותרו בסוף הסעודה? פוסק הרמב"ם (הלכות ברכות ז, יא):
"גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד".
החשש שבגינו פוסק הרמב"ם להקדים את טאטוא הרצפה לנטילת הידיים הוא שהמים המשמשים לנטילה יישפכו על פירורי הלחם שיש בהם כזית ויקלקלו אותם. מכאן אתה למד שרק פירורים בגודל של כזית אין לזורקם, אבל פירורים הקטנים מכך מותרים בזריקה. עיקרון זה נפסק להלכה, אם כי יש המחמירים שלא לזרוק גם פירורים הקטנים מכזית (ראה שו"ע או"ח קפ, ד; וראה משנה ברורה שם ס"ק י). ומה יעשה האדם בפירורים שאין רצונו בהם עוד? ההמלצה היא לתת אותם לציפורים או לחיות, ואם אין מה לעשות בהם, יש לנהוג בהם מנהג כבוד ולזורקם כשהם עטופים בשקית.
נמצאנו למדים, שההלכה דורשת מהאדם להכיר בערכם של מזונותיו ולא לזורקם לחינם, כאשר דגש רב ניתן על הלחם שהוא עיקר מזונו של אדם. יחס ראוי ללחם לא רק שיהפוך את האדם לרגיש לסביבתו אלא גם יתרום לקיומו של העולם בכללו.
(בשלח תשעה)
