למה לא לכתוב הכתובה בעברית? – א

נדון הפעם בקצרה בנושא הכתובה בימינו. רוב מוחלט של גברים החותמים היום על הכתובה לא באמת מבינים על מה הם חותמים. הרב המחתן אמנם מסביר להם את הכתוב, ועדיין, מוזר שדווקא המסמך שנועד להגן על האישה במערכת הזוגית איננו מונגש לחתנים ולכלות כמו שצריך. הבעיה נובעת משני גורמים: האחד, לשון הכתובה; והשני, תכניה.
מבחינת לשון הכתובה תמוה הדבר שעד היום הרבנות הראשית לא תרגמה את הכתובה מארמית לעברית. נקדים ונבהיר: בכתובה אין קדושה. הכתובה היא שטר שנוסחו תוקן בימי התנאים והאמוראים, כשהארמית הייתה הלשון המדוברת, במטרה לעגן את זכויות האישה בכתב, והוא ככל שטרי החוב שהיה מקובל לכתוב בימי קדם. על כן, מלכתחילה את הכתובה ניתן לכתוב בכל לשון וכל כתב. בתקופת הראשונים הונהג להקפיד על כתיבת הכתובה בכתב אשורי דווקא אלא אם כן יש צורך גדול בשינוי הכתב (תשובת הרא"ש מה), ובעקבות כך השתרש המנהג לשמר את צורת הכתובה הקדומה – בלשון ארמית ובכתב אשורי (שולחן ערוך אבן העזר קכו, א).
אם מדובר במנהג בלבד, וההקפדה של הראשונים הייתה רק על הכתב ולא על הלשון, מדוע אם כן לא תרגמו את הכתובה לעברית? נעיר שהדבר מתבקש לא רק כדי שהחתנים יבינו את האמור בכתובה אלא גם מבחינת ההלכה הפורמלית. להלכה פוסק השולחן ערוך שגט (או כתובה) שנכתב בשני לשונות שונות פסול, והנה הכתובות של ימינו מורכבות מלשון עברית ולשון ארמית יחד! האחרונים מיישבים מנהג זה במספר אופנים (ראו רמ"א על שולחן ערוך שם) אך דומה שאת התירוץ הפשוט ביותר מביא בעל 'ערוך השולחן' (שם, סעיף ח):
"לא קשה כלל על נוסח הגט שלנו, דשני לשונות אלו – לשון הקודש וארמית, מתקשרים יחד בלשון בטוב מאד, וכל התלמוד הקדוש וכל רבותינו המחברים כתבו ספריהם בחבור שני לשונות אלו, וכמעט מן הנמנעות הוא לכתוב באופן אחר. וידוע מי שירצה לדחוק את עצמו ולכתוב עניין גדול בלשון הקודש לבדו או בארמית לבדו יעמול הרבה ולא יהיה מוטעם יפה".
בעל 'ערוך השולחן' מסתמך על הסברא הקובעת שהאיסור לכתוב את הגט בשתי לשונות נובע מכך שאין רצף בין הכתובים והשטר לא נראה כשטר אחיד. ממילא, כאשר מדובר בארמית ועברית, ששילובן הוא טבעי ונפוץ בכתבי רבותינו, אין בכך כל בעיה. אבל דווקא מההסבר הזה רואים עד כמה הדבר איננו רלוונטי בימינו. בעל 'ערוך השולחן' מעיד שבימיו מי שיבקש לכתוב "עניין גדול בלשון הקודש לבדו… יעמול הרבה ולא יהיה מוטעם יפה". אבל האמנם כך הוא הדבר בימינו? נפתח נא את הספרות הרבנית העכשווית ונבחן: האמנם משתמשים שם בלשון ארמית? אולי בביטוי אחד או שניים שכבר השתרשו בלשון עברית, אך ודאי שכבר אין כל מניעה לכתוב דבר ברור בלשון עברית. זאת ועוד, בעיני רוב הציבור היום הכתובה מובנית רק בחלקה העברי ולא הארמי, ושוב חזרה הבעיה שהשטר לא נראה אחיד. ומדוע אם כן לא נחסוך את הבעיה ההלכתית ונתרגם את הכתובה כולה ללשון הקודש?
הסיבה להתנגדות שמופיעה באחרונים איננה נובעת "מצד הדין אלא דאנן סהדי דכמעט אין ביכולת להעתיק לשון הגט שתקנו חז"ל ללשונות אחרים בלי שיבושים" (לשון בעל 'ערוך השולחן' שם, סעיף ה). על כך מוסיף הרב משולם ראטה, שנשאל בשעתו על ידי הרבנות הראשית אם ניתן לתרגם את הכתובה לעברית, את השיקול הפוליטי: "בפרט אחרי שעדת הקונסרבטיבים (ו)הריפורמים באמריקא החליטו בזמן האחרון על תקון הכתובה לעקור את הנוסח הישן לגמרי, ובכגון זה חוששין ללעז שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר" (שו"ת 'קול מבשר' ב, כד).
נסכם, הסיבה שמעכבת את הפוסקים מלתרגם את הכתובה נובעת מחשש: חשש מפני הרפורמים, וחשש שמא לא נצליח לתרגם את הכתובה כמו שצריך. אבל האמנם הפחד הוא זה שצריך להניע אותנו כיום? הרי בגלל פחד זה הפכה הכתובה כיום ממסמך מכונן להגנת זכויות האישה למסמך ארכאי נטול ערך ותוקף מבחינתם של רבים. האם נזק זה שווה את החששות הנ"ל? דעתי היא שלא. אם חשוב לנו שההלכה תשוב להיות רלוונטית ולא רק טקסית, ראוי שיקומו תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות שטרות וגיטין, ויתרגמו את הכתובה ללשון עברית המובנת לכל. נזכור שבסופו של דבר מדובר בשטר חוב ולא בסוד מסודות התורה. הדבר איננו תלוי אלא בנו.
(דברים תשעו)