כל הפוסטים בקניגסברג

"אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידתה תטמא. ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה". (ויקרא יב',א'-ה'). למקרא

בפרשת צו התורה חוזרת ומתארת את דיני הקרבנות שהובאו בפרשת ויקרא. נשאלת השאלה: מדוע? בפרשת ויקרא הקב"ה פנה אל משה:

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא

לאחר ציווי מתכונת עבודת הקרבנות התורה מסכמת: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת

בני ישראל נצטוו להוסיף מלח על כל סוגי הקרבנות שהם הקריבו: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית

בפרשת שמיני מפורטים סימני בעלי החיים, שעל פיהם נקבעו כללי המותר והאסור באכילה מן הבהמות, הדגים, העופות והחרקים. בסיום הקטע

הביטוי "רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ" מופיע לראשונה בתפילה לשלום המדינה, אשר חוברה על ידי רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל הרב

משה רבנו ציוה את אהרן ובניו כיצד לנהוג עם הכלים שבהם התבשלו קודשי המזבח: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר

בפרשת אמור התורה מספרת על קטטה שפרצה במחנה: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. ואכלתם לחמכם