כל הפוסטים בקותי גוטמן

איתן ודביר צעדו בשולי התהלוכה. רגליהם כבר לא יכלו לרקוד בדבקות את ריקודגלים כפי שפיזזו בנערותם. הרחובות מלאו בדגלי כחול

יום אחד, בין פגישה לפגישה, נכנס למשרדי לקוח, בעל עסק קטן. הוא בא לפרוק אצל יועץ המס שלו – אני.

איתמר יושב אבל וחפוי ראש. אפילו לעלות לגילוי מצבה של אחיו, אסור לו. אלעזר, בנו הקטן, עומד מולו ולא מבין

יומיים לפני שבת בר המצווה שלי, הבית התמלא בלחישות ותנועה שקטה בין החדרים. אמא ישבה בצד, ואבא נכנס ויצא, נושא

הרופאה אמרה לי בטון רגיל, כמעט יבש: להימנע ממקומות הומים, להיזהר מקרבה, לעטות מסכה. יצאתי משם עם הנחיות מדויקות, לא

"אהליאב", הוא אומר, נשען על המשקוף. "שמעת מה אומרים?". אהליאב לא מרים מייד את הראש, הידיים שלו בתוך שק קמח

בשבוע שעבר הייתי בבית חולים לצורך פרוצדורה רפואית. חדר ההמתנה היה מלא באנשים מבוגרים, ועיניים עקבו אחרי המסך הקטן שמכריז

בפרשת השבוע נקרא על ירך המשכן צפונה. הפעם הטור שולח מבט לעבר הצפון. בפרשה הזו, המשופעת במספרים ובמידות, אני חושב

ישבתי מול אחד הנכדים, מחברת פתוחה בינינו, והוא מחק שוב ושוב מילה שלא הסתדרה לו. האות יצאה עקומה, המשפט לא

הוא עומד בבית הכנסת. צעיף צמר דק כרוך סביב צוואר שכבר ראה מדבר. הוא מהדק את האצבעות סביב מגילת הקלף,