כל המאמרים במדור שמיני

האסון שאירע לנו בשבת שמחת תורה לימד את כל מי שהיה צריך לכך שכולנו אחים. אחים לגורל ולייעוד משותף. היו מי שפקפקו בכך בערב החג,

הצירוף של OCD והלכה ידוע מאוד הן לעולם הרבני והן לעולם המטפלים. המינוח השכיח ביותר בעולם ההלכתי הוא "לצאת ידי חובה", לאמור: ההלכה מטילה עלינו

חודש ניסן באופק, וברחבי בתי הספר מתחילים להתניע את החזרות למופעים ולטקסים שאמורים לייצג את החלק האחרון של השנה – הפעם, כמובן, בסימן 7 באוקטובר.

כמעט כל מחנך מכיר את תופעת שלוש הקבוצות הקבועות: אלו שאוהבים את עולם המצוות, מזדהים, להוטים ונהנים מחיי תורה; בקבוצה שנייה אלו שמקיימים מצוות משום

לפני שלוש שנים, עוד כשהיינו מלאי תקווה לקראת הרחבת הסכמי אברהם ונרמול היחסים של ישראל עם מדינות ערב, הוכרז באופן רשמי על נרמול היחסים בין

האם כאשר דרשנים מנסים לפרש את פסוקי המקרא הנוגעים לאירועים כרונולוגיים (מי, מה, מתי), הם מנסים לקבוע את ה'אמת ההיסטורית'? ואם התורה לא פירטה ולא

ל"טרמינולוגיה", כך למדנו לאחרונה, יש השפעה גדולה על מסקנות הדיון. עם התגברות הדיון על גיוס חרדים, שבעה ביטויים שחייבים להפסיק להשתמש בהם: שוויון – בכל

בזמן המלחמה השתתפתי בשתי חתונות של בנים של חברים. אל הראשונה הגעתי כשאחד מבניי היה בחאן יונס. החתונה השנייה התרחשה חודשיים לאחר מכן – כאשר

החודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר היו יכולים להיות רגעיה הגדולים ביותר של הציונות הדתית. ואינני מתכוון בהכרח למפלגה הנושאת שם זה, אלא למגזר כולו. שלושה

תכונות רבות אנו לומדים מהאבות והאימהות וממייסדי האומה – חסד, אמונה, הכנסת אורחים, אהבת ישראל, מסירות וכן הלאה. על שלל התכונות הללו מתווספת בפרשת השבוע