כל הפוסטים בבא

"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש"). בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה.

בקלות רבה מדי נוהגים לכנות חלקים מעם ישראל בכינוי 'ערב רב' ואפילו, רחמנא ליצלן, 'עמלקים'. האם 'ערב רב' המקראי והמקורי

הדילמה הגדולה של מי שאינו נמצא במעגל המלחמה היא כיצד לנווט בין שותפות נפשית מלאה עם החטופים, משפחותיהם, חיילי צה"ל,

בפרשת השבוע 'בא', לקראת סיום עשר המכות, ניתקל שוב ושוב במילים הללו: "…כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה …בְּחֹזֶק יָד

לקראת היציאה ממצרים מצווה אלוקים את משה: "…ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו

משה רבנו הוא מודל של גדולה ומנהיגות שממנו יש ללמוד לדורות שעת משבר לאומי היא שעת מבחן לציבור ולמנהיגות כאחד.

משה בא אל פרעה, ואומר לו בשמו של הקב"ה את שעתיד להתרחש: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך המצרים". השימוש בביטוי

פְּסִיכוֹזָה היא מצב המתבטא בליקוי בבוחן המציאות. אדם פסיכוטי יתנהג באופן מוזר, בלתי מובן בשל הפער בין החוויה האישית לבין המציאות.                        הפרשה

חובת השוויון ואיסור ההפליה מוטלת על היחיד, אך ביתר שאת מוטלת היא על השלטון, לפי שכוחם ושררתם מרובה וממילא גם

יש להקל, כיוון שכאשר מזכירים את התאריך הנוצרי, לא חושבים על כך שמדובר במניין נוצרי ועל המשמעות שלו, אלא פשוט