כל הפוסטים באבינעם הרש

נשארתי ללא מילים נוכח התשובה הכל כך אצילית של התלמיד שלי וכמה חוצפה חיובית ועמוד שידרה הוא צריך בשביל לייצר

מה באמת איתי? האם אני גם משתנה? האם אני מתמיד בעבודת המידות שלי או שתכלס' כבר וויתרתי? הוא לא היה

"ילד שלי, אני האדם האחרון שיעדיף לפתור דברים בצורה אלימה, אבל אחרי שטעמת מספיק זמן איך זה לחטוף מכות, אני

כשהייתי מחנך בשנתי הראשונה היה לנו מבחן חשוב בלשון שהיה אמור להתקיים בשעה הראשונה ובהתאם לכך ביקשתי במיוחד מכל התלמידים

לפני שנים נכנס אלי הורה לאספת הורים כאשר המכשיר שלו היה על רטט. ראיתי איך שהוא ניסה במשך כל השיחה

כשחינכתי כיתה ט' היינו במירוץ להספיק את החומר לקראת המבחן בגמרא. היו כמה תלמידים שלמדו בתשומת לב רבה וראו על הפרצוף

  בואו נדבר רגע על מכבש הלחצים מספר 1 של ההורים: ה'מה יגידו' המפורסם. הרצון שחלילה הילד שלנו לא יהיה

  הבעיה עם המצוינות מתחילה מכך שיותר מדי תלמידים לומדים להגדיר את האישיות שלהם דרך הפריזמה של הציון במבחן בואו

תכל'ס, איך שאני לא הופך את זה, מדובר באחד מהמכתבים היותר קשים שקיבלתי לאחרונה. כתבה אותו אמא כואבת. מתוסכלת. נבוכה.

  אמנם עברו כבר 4 שנים אבל אני עדיין זוכר את זה באופן בהיר ומדויק במיוחד: חינכתי את כיתה ו'.