כל הפוסטים בגיור

פרק מ' בפרק הקודם ניתחנו את עמדת בעלי התוספות שהניחו כי למניע "לשם שמיים" יש חשיבות בהליך הגיור. הלל ורב

פרק ל"ט התלמוד (יבמות כד, ע"ב) קובע כי לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. בעלי התוספות מקשים:

פרק ל"ח אחריותם של פוסקי ההלכה היא לפעול תוך אחריות לנמעני ההלכה הראליים. היא לא ממוענת אל עבר יהודי אידיאלי.

הגרים הסובוטניקים היו זהירים בנישואי תערובת, גידלו זקנים, והקפידו בדיני טומאה וטהרה. הם אכלו בשר רק משחיטה עצמית הגרים הסובוטניקים

פרק ל"ז כפי שראינו בפרק הקודם, לפי שיטת הרמב"ם, בית הדין מקבל גרים רק אם המניע שלהם לגיור הוא דתי

בסוף המאה ה-18 התפתחה ברוסיה תופעה מעניינת, קבוצות של נוצרים החלו לאמץ לעצמם אורח חיים יהודי בחבר המדינות בכלל ובמספר

פרק ל"ו הנחת היסוד של הרמב"ם היא שבית הדין חייב לבדוק את מניעי המתגייר. המקורות התלמודיים העוסקים במניעי המתגייר מתייחסים

פרק לה העיון בספרות הגאונים מלמד שהם מיעטו להתייחס לשאלת מניעי המתגייר. נקל להבין כי עובדה זו משקפת את הכרעתם

  פרק ל"ד בניגוד למסורת העתיקה, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים לתוקף הגיור, מצויה בספרות התנאית עמדה שלפיה מניעי המתגייר

בשבוע שעבר כתבתי על המושג "קבלת מצוות חוץ מדבר אחד" והסברנו שהגיור דורש קבלת מכלול המצוות ללא ויתור אפילו על