כל המאמרים במדור ככה נהגו היהודים באתיופיה

פרשתנו פותחת בפרשת "אשת יפת תואר", ועוסקת במצב שבו באמצע המלחמה חייל רואה אישה וחושק בה. התורה, נראה, לא מתרגשת מהחשק של אותו חייל, ומתירה

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה – מהם הפרמטרים בהם מודדים

בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה" (דברים

דווקא במצב הקשה ביותר, במצב של חושך וגישוש נואש בתחתית הבור – עלינו לדעת לפלס דרך, לטפס ולהיאחז בחבל תוך מסירות נפש ידועים דברי רש"י

ישנם פילוסופים שאוחזים בדעה שהאחר הוא הגיהנום שלי וישנם אחרים האוחזים בדעה שהאחר הוא התקווה שלי. אז מהו האחר, משאב או מאיים? מה עלינו לעשות

מפעם לפעם אני נשאל – האם יהודי אתיופיה ידעו על חורבן בית המקדש או לא? ננסה להשיב באמצעות שני סיפורים. להלן סיפור אחד. מיד לאחר

אפתח בשני סיפורים קצרים. פעם קיבלתי שאלה הלכתית מאישה נשואה שמתברר שבעלה מונע ממנה ללכת לעבוד מחוץ לבית. שאלתי – מדוע? האישה ענתה לי: "בעלי

נאמר בפרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר… אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". פירש רש"י: לא יחל דברו –

ברצוני לשתף בסיפור של מורה שטלטל אותי מאוד. המורה שיתפה אותי שבית הספר שלה מקבל תלמידים אתיופים שזה עתה עלו לישראל (היא לא דיברה על

לאחרונה שמעתי על מיזם חדש תחת השם "שעשני אישה". במיזם זה, משפיעניות רשת ומובילות דעת קהל שאינן דתיות שותפות בקמפיין לשמירת נידה עבור תשלום. המיזם