כל הפוסטים באלינור רחימי

אחרי הטור הקודם שלי קיבלתי המון תגובות, חלקן אוהבות ומחבקות, חלקן מביעות הזדהות עמוקה עם הכאב והחוסר במה שקראנו לו

לאחרונה התחלתי לעקוב אחרי עמוד בפייסבוק שנקרא "וידויים של דתיים". הנושא הכי חם שם נשאר אותו נושא שאין בלעדיו אף

במשך השנים, כשאת רווקה, את מקבלת המון "עצות" מאנשים שבדרך כלל הגישות שלהם מתחלקות לשתיים: הגישה הסטלנית: "שחרררררייייי, גברים הם

הפעם אני פונה אליכם, הזוגות הנשואים. כן, אתם. חלקכם שכחתם שגם אתם הייתם פעם רווקים. שכחתם מה זה לעבור גוסטינג,

אחרי עשור שהלב שלי לא נפתח לאף אחד, הוא החליט על דעת עצמו להיפתח, ובגדול. לצערי הרב, זו הייתה אזעקת

גם אחרי הרבה שנים של פרידות, אין משהו שיכול להכין אותך לתחושות הקשות שאחרי. אם הקשר היה משמעותי, זה סוג

השבוע שוטטתי באחת מאפליקציות ההיכרויות, ובאורח פלא ממש הייתה לי התאמה (מאצ' בלעז) עם גברבר נחמד בן גילי. התכתבנו והיה

אי שם, בימיי כשמיניסטית באולפנה, הגיעה אלינו אישה שמפעילה תיאטרון בובות. כן, מה שקראתם. בהתחלה גם אנחנו גיחכנו וחשבנו שמסתלבטים

הפעם אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ב"שבתון" ואת התקופה הנוראה הזו, כדי לבקש את המחילה האישית שלי. יכול

הגיע היום, והמלחמה מתעצמת ומתרחבת גם צפונה. מצב הרוח הלאומי והפרטי קשה וכואב עוד משמחת תורה, ושוב אלפי גברים חסונים