כל הפוסטים של נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב). קינות תשעה באב מרוכזות בציון השוממה ובאסון חורבנה. נוכח חורבנם

בני חוזר לעזה. שוב מתעוררים הפחדים, שוב הקשב מתפזר, שוב מאבדים דברים מטעמם. לצד זה, נראה שרגשות שאפיינו את תגובותיי

בהיותנו בעיצומו של ניחום אבלים, אצל משפחה מופלאה מגוש עציון ששכלה במלחמה את בנה החייל, הרגיש ועז הרוח כעדינו העצני,

אישית, לא מתאים לי בזמן המלחמה לצאת מגבולות הארץ לטיול משפחתי. במחשבה שנייה, אם המלחמה תימשך עוד חודשים ארוכים, כשילדיי

היום נחלתי כישלון מפואר במבחן בית. מצאתי עצמי ישובה מול השאלות, כשאיני מבינה מה אני אמורה לכתוב ואיך להגיב אליהן.

אחרי 16 שנות ניסיונות שכנוע, ובעיצומה של מלחמה, קיבל עליו ראש משפחתנו, תוך הצבת תנאים ספציפיים, את הכרעת הרוב –

הודיה, אביחי ורותי. שלושה אנשים בני עשורים שונים, תושבי העיר ירושלים. נצבים זה חודשים, מדי יום חמישי (ב 19:00) ומדי

אלברט אליס היה מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה המודרנית. היכרותו עם ההתנהגות האנושית ועם נפש האדם הביאה אותו לקביעה חשובה: "אם

השבוע אבקש להביא מחוכמתו של ג'יימס קליר, סופר ומרצה העוסק בהרגלים, קבלת החלטות ושיפור אישי, מחבר רב המכר: "הרגלים אטומיים"

הערב נחגוג את יום ירושלים, כשעודנו במלחמה. אני מוצאת עוצמה ביום זה, המזכיר לנו את הסיבה למלחמה: החזרתה של אנושיות