כל הפוסטים של ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

הנה כותרות במגוון קבוצות ווטסאפ, בהן אני חברה: "מגיעה לנו מדינה משגשגת, פורחת, מובילה", "מסיימים את המלחמה, מחזירים את החטופים,

דרכים רבות להתמודד עם מצוקה ומצב מאיים. חלוקה גסה תבחין בין התמקדות באיום, מחולל המצוקה, להתמקדות במימוש היעד, שעוכב ונחסם

מה הועיל ט' באב? האם חזרנו לעיין בלוח הטיסות? האם משהו בנו השתנה? אנו זקוקים לאוויר, לשינוי, לתקווה, לחיים ולשגרה.

מה הכי חשוב כעת: רעוּת? אחדות? עצמאות? שלום? חיי אדם? צדק? חירות? ואולי זוגיות? משפחה? קריירה? חסד? חיזוק רוחני? כל

מציאות מלחמה, שאינה מסתיימת, מעוררת רגשות תסכול, חוסר אונים ועייפות. מיתוס ומשל שעולים במחשבתי, מאפשרים התבוננות חדשה במצב: סיזיפוס, במיתולוגיה

אני חוזרת מניחום אבלים של יפעת, אם לחייל שנפל, אותה אני רואה כל כמה ימים בשביל הביטחון. אנו מוציאות, כל

מהי השגרה? מה יציב בחיי? אנו חוזרים מביקור של הבן, שנמצא בהפסקה קצרצרה בין מילואים לעוד מילואים. 400 יום+ במצטבר

ברגע אחד, המלחמה מול איראן הסתיימה. ימים של מצור בבתים, לילות ללא שינה, שיתוק חלקים נרחבים במשק הסתיימו בהכרזה –

לא תכננתי להיות השבת בחו"ל, ובטח לא בצרפת. מתקפת המנע של ישראל באיראן תפסה אותנו בחו"ל (אחי, גיסתי, בעלי ואני).

מתקפת המנע של ישראל על איראן תפסה אותי הלילה בכוכב אחר, הכי רחוק שאפשר מהארץ… באיסלנד. התגובה הראשונה הייתה דאגה