כל הפוסטים של ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

אחרי שהוריי נפטרו, נאחזתי בחפציהם. נאחזתי גם בחברים שלהם, באנשים שהכירו אותם, בכמה פרטי לבוש, בפרחים שאמי אהבה. רציתי עוד

  "אנחנו… ו…, הסבא  והסבתא של… שנפל ב… במלחמת 'חרבות ברזל'. כעת מלאו… לנפילתו/ה". כך הציגו עצמם יותר מ-20 זוגות

הם הכירו באמצעות מיזם שידוכים (בווטסאפ) – "להוסיף אור", שהוקם לזכרו של רס"ל במיל' מלכיה גרוס. מלכיה, בן 25, לוחם

"כמה כוחות ותעצומות גיליתי במשפחה שלו/ה… אתם חיזקתם ומחזקים אותי". אמירות כאלה, ודומות להן, נשמעות מפיהם של רבים המגיעים להלוויות,

"לא נתחיל את תהליך הריפוי, עד שישוחרר החטוף האחרון". משפט זה מלווה אותנו זמן ארוך ומהדהד בתקשורת ללא הפסקה. חטוף

מימי הקורונה ולתוך המלחמה, ביקרנו במחלקות חירום ואשפוז, הרבה מעבר למפגש "הממוצע" של אדם "ממוצע" עם שבר ומחלה. משיכה ודחייה

הזדמן לידי סרטון TED מעורר השראה – "הכלא של המוח שלך" – של שון סטיבנסון, שחיצוניותו מעוררת חמלה, אך פנימיותו

במהלך המלחמה נחשפנו ועודנו נחשפים, ליוזמות ציוניות וחברתיות רבות ומגוונות: תמיכה במשפחות מפונים ומילואימניקים, תרומות וחלוקת ציוד ומזון לחיילים, התנדבות

הטור הנוכחי הוא הטור ה-100(!), שאני כותבת תחת הכותרת 'לוחמה פסיכולוגית': התמודדות נפשית-רוחנית במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. בהזדמנות זו אבקש

כבר תקופה ממושכת שביום חמישי, בסביבות השעה ארבע אחה"צ, מגיעות תמונות צובטות לב: הבן במדים, מחזיק פעוטה חייכנית. אני מברכת