כל הפוסטים של עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

בימי המלחמה, מצאתי את עצמי מרוחקת רגשית מחלק מחבריי. בפרט מאלה שילדיהן לא נטלו/נוטלים חלק בלחימה. גילוי נאות: שלושה מילדיי

מלחמה כרוכה בתחושת אשמה. גם כאשר אנו מוצאים עצמנו, במידה רבה, קורבנותיה. שלושה סוגי אשמה אנו נושאים עימנו, על פי

"וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת… בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת" (מתוך התפילה).

כיצד לעודד הורה, בת זוג, ילדים, סבים וקרובים של חייל בימי המלחמה? "יהיה בסדר" – האומנם? "ירחם ה'" – מפחיד

הבה נחזור לעבר. למה שהיה ואיננו עוד. נדפדף באלבום ילדותנו, נזכר בחוויות שכמעט שנשכחו. נביט בתצלומים מחייכים של הורים, דודים,

"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש"). בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה.

מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו? איננו יודעים מהו הזמן העומד לרשותנו בעולם. ועם זאת, ככלל, רובנו בוחרים לנהוג בו

אנו חיים בעולם המודד הצלחות במישור הפיננסי, החברתי, האישי, הזוגי ובכל זירה מזירות החיים. להצלחה ייחשבו, על פי רוב, הישגים

יש שאני פוגשת אנשים על סף קריסה נפשית. הם אינם שונים ממני ומחבריי, אך נקלעו לשבר גדול. "אין לי יותר

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני (נפטר ב-1970 בגיל 62), שנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, זיהה חמש רמות של