כל הפוסטים של ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

כמה רוע יש בעולם. כמה רשע, כאב ואובדן. החשיפה היומיומית לחדשות ולמעשי חמאס מעוררת, לא אחת, תחושת מחנק קשה וחוסר

המשא ומתן לשחרור החטופים, שובר לכולנו את הלב. בתוך כך, קשה ואכזרית היא ההבחנה ההיררכית בין "דם" ל"דם" – בין

מעל גלי האתר ובמרחבי המדיה נחשפת ועולה פנייה של אזרחים ישראלים לנשיא ארה"ב שיושיענו מעצמנו וגם מאויבינו האכזריים. קריאה זו

בשני ערבי השבתות האחרונות, טרם שובן של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה ונעמה, התעוררו מילות פיוטו של הרב שלמה

נוכח מאורעות המלחמה וימים אלה בפרט, ובאין מילים לתאר את סערת הרגשות סביב "עסקת" שחרור החטופים, אני מוצאת עוגן נפשי-רוחני-אמוני,

אלפרד אדלר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי הומניסט, טען כי תפיסת המציאות שלנו היא סובייקטיבית. לדבריו, אנשים תופסים ומפרשים אירועים שונים סביבם, מתוך

הדברים הבאים מקורם בספרו הרגיש של יואל שפיץ, "סיפור טוב מתחיל מהאמצע", הפורש בפנינו מתפיסותיו והתנהלותו של הרב עדין אבן

בחלוף יותר משנה מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", וחרף הישגיה הכבירים, אני חשה בעצמי וגם מזהה בקרב אחרים סביבי, מידה

לא מעט נשות מילואימניקים משתפות אותי השנה בכאב ובתחושת אשמה, על כך שהן אינן מספיק פנויות פיזית ונפשית לילדיהן: "אני