כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

מצאנו ברשימה הקודמת עדות לקיומם של שלושה נרות נוספים שהיו מדליקים מלבד נרות החנוכה. נר אחד היו מדליקים בשעת הסכנה

מקובל לומר שהסמכות ההלכתית האחרונה בהיסטוריה אליה אנו מחויבים הוא ה'שולחן ערוך' (כולל השגות הרמ"א לאשכנזים). תפוצתו ברוב קהילות ישראל

אדם יכול להיות מומחה גדול בהלכה, ובה בעת להיות רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. הרמב"ן קרא לכך 'נבל ברשות התורה'.

"דבר ה' זו הלכה". ארבע מלים אלו, מן התלמוד הבבלי במסכת שבת (קלח, ע"ב), מנסחות באופן קצר וחד את התודעה

אני מבקש לעצור למספר שבועות את העיסוק ההלכתי בסוגיות שונות לטובת עיסוק בעולמה של פסיקת ההלכה. הסיבה לכך כפולה: הסיבה

ברשימה הקודמת טענו שאיסור אמירת שקר הוא יותר מוסרי מאשר הלכתי. דהיינו, מדובר באיסור שנוגע לדפוס התנהגות מסוים ולאישיות מסוימת

האם מותר לשקר? ודאי שאף אדם מוסרי לא היה עונה על שאלה זו בחיוב. שקר הינו דבר פסול, אשר ממוטט

למרות שבתורה ובמשנה תורה לרמב"ם איסור לשון הרע נושא אופי מוסרי, ה'חפץ חיים' הפך אותו לעניין הלכתי מפורט ומדוקדק המאכלס

ה'מארי דשמעתא' בתחום לשון הרע הוא ר' מאיר שמחה הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים'. הוא שהעלה את העניין הזה