כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

על פי התלמוד, מנהגנו הוא להדליק נרות כמספר הימים היוצאים – ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך עד

נחלקו הראשונים בנוגע לחובת האבלות, האם היא מן התורה או מדרבנן. לדעת חכמי אשכנז (ר"י ור"ת), אין כלל חיוב מן

כמעט שאין תחום בהלכה שהרב עובדיה יוסף ז"ל לא נשאל לגביו. אך על פי עדותו, בזמן כהונתו כרבה הראשי של

טענו ברשימה הקודמת שסגנונו של השולחן ערוך ותוכנו מקשים מאד על תפיסתו כספר הלכה קאנוני. מהי, אם כן, תכליתו של

ברשימות הקודמות ניסינו להראות כי ר' יוסף קארו לא התכוון לכך שספרו 'שולחן ערוך' ייהפך לקאנון הלכתי, כפי שרבים מתייחסים

ברשימה האחרונה בנושא ה'שולחן ערוך' אני מבקש לעבור מדיון באופייה של ההלכה המובאת בספר לדיון בצורה שלה. כדי לעמוד על

מצאנו ברשימה הקודמת עדות לקיומם של שלושה נרות נוספים שהיו מדליקים מלבד נרות החנוכה. נר אחד היו מדליקים בשעת הסכנה

מקובל לומר שהסמכות ההלכתית האחרונה בהיסטוריה אליה אנו מחויבים הוא ה'שולחן ערוך' (כולל השגות הרמ"א לאשכנזים). תפוצתו ברוב קהילות ישראל

אדם יכול להיות מומחה גדול בהלכה, ובה בעת להיות רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. הרמב"ן קרא לכך 'נבל ברשות התורה'.

"דבר ה' זו הלכה". ארבע מלים אלו, מן התלמוד הבבלי במסכת שבת (קלח, ע"ב), מנסחות באופן קצר וחד את התודעה