כל הפוסטים של עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)

המכה התשיעית, אחת לפני האחרונה, היא מכת החושך. בתחילה המצרים לא ראו דבר ואחרי כמה ימים החושך היה כל כך

לפני שנים רבות, בבוקר שמשי במיוחד, ללא עננים ורוחות, החליטה בת פרעה שהיום היא תרחץ במי הנהר. משעמם לה לטבול

לפני כמה שנים הייתי עדה לסיטואציה שספק הביכה אותי ספק הצחיקה אותי, מה שבטוח – אדישה לא נותרתי. עמדתי מחוץ

אני לא אופה עוגות! נכון, אין גאווה גדולה בהצהרה הזאת, אני יודעת ואפילו יש בי מעט מן הבושה, הרי מי

משחר ילדותי התרגלתי להבדיל בין הטוב לרע על פי הדימוי של אור וחושך. במסורת ובתרבות היהודית יש התייחסויות רבות לדימוי

יעקב שמרגיש שימיו ספורים ומבקש לברך את בניו טרם לכתו. לכל בן הוא אומר משהו אחר, כי הורה רואה הכי

"ויאמר פרעה ליעקב כמה ימי שני חייך" (מז/ח) הייתי בטוחה שארצה לכתוב השבוע על נקמה, ועל כמה יוסף פעל בגדלות

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים" מתברר שיעקב לא למד ב"מכון

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן… ויגל את האבן מעל פי הבאר" (כט/י) במהלך חיי, בכל פעם שמישהו

"ויגש יעקב אל יצחק אביו, וימשהו, ויאמר הקל קול יעקב והידים, ידי עשו" (בראשית כז/כב). פרשת תולדות היא אולי אחת