כל הפוסטים של שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)

האם יש לקרוא את תחילת הפרשה שלנו במנגינה של התעלות ושמחה או של ייסורים וכאב? אין כוונת שאלה זו למותה

אמור מעט ועשה הרבה – שורשה של אמרה זו מצוי בפרשת השבוע שלנו. אברהם אבינו אומר מעט ("ואקחה פת לחם")

בשעה שחזרו בני יעקב מהלווייתו של אביהם, התגלתה העובדה המצערת, שאנו עצמנו נתקלים בה בכל עת– יסוד המשבר בין בני

מדינה יהודית מעצם מהותה היא מדינה שהמערכת הממלכתית שלה שומרת שבת. גם אם לכך מחיר, גם אם הדבר גורם לעומס

יסודות רבים אנו למדים מהתנהגותם של אבותינו, ובעיקר באלה שאין מחלוקת עליהם, והם צריכים להיות נר לרגלי כולנו. לאורך ספר

ברית המילה מציבה לנגד עינינו יסוד מהותי שהוא רחב בהרבה מאשר המצווה עצמה. מעבר להיותה סימן ההיכר הגופני המובהק בגופו

הפטרת השבוע פותחת באמירה קשה וכואבת: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א', א'). דוד

איך להתייחס לזיקנה ? יש בה ממד אובייקטיבי מובהק, שתואר בצורה דרמטית על ידי קהלת: "…עד אשר לא תחשך השמש

אחת התופעות המובהקות המשתקפות בספר בראשית היא היות כל משפחותיהם של מייסדי האומה מורכבות, מסובכות ובלתי מושלמות. אברהם אבינו, ראש