ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני, נתנה את אותותיה, בעת שהגיעו לירכתי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ
קריעת ים סוף הוא אירוע היסטורי ומפעים, המעורר את משה ובני ישראל לשורר את שירת הים. בסיומה אקורד מפתיע. אנו מתבשרים בבניית בית המקדש כעל
בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, והנה משה מוצא לנכון לעמוד ולהשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד הרחוק יותר: "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם
לאחר מכת הברד, שהכתה קשות במצרים, נוצרה שם אווירת נכאים והייאוש התעצם אצל פרעה ועבדיו. בתוך המציאות הקשה שהמצרים היו נתונים בה, בין הבטחת
את ההחלטה של יוכבד ומשפחתה להניח את משה בתוך תיבה במי היאור מסביר אבן עזרא: "ויוכבד עשתה כן, כי אמרה אל אראה במות הילד …".
לאחר שלאה הביאה ילדים לעולם, ורחל נותרה עקרה, היא מגלגלת את ייאושה למגרשו של בעלה ואומרת לו: "… הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
בפרשתנו מגלה יוסף לאחיו את זהותו האמיתית. זהו רגע שמלווה בחרדות ובעוצמות רגשיות. מיד לאחר מכן אומר להם יוסף (מה,ח): "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי
דרמה שלמה מתנהלת בפרשתנו סביב האופציה של ירידת בנימין למצרים. בנימין שותק ולא מתערב, כשאביו מסרב לשלוח אותו עם אחיו למצרים. הוא שומע את הדיאלוג
אחד מהנסיונות המרכזים של יוסף הוא השהות בבית פוטיפר. אשת פוטיפר תופסת בבגדיו ומיד הוא נס החוצה. חז"ל מסבירים שיוסף שאב כוחות נפש מאביו: "באותה
שמו של אדם איננו תווית זיהוי גרידא, שכן השם עשוי להתוות את מסלול חייו של נושאו. רחל, הגוועת עם הולדת בנה השני, מכנה אותו בשם
