שני פסוקים מהותיים מקדימים את פרשת הברכות: "ויְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת
לאחר פטירתה של שרה, יוצא יצחק להתבודד, להתנתק מהשגרה, למקום שיש בו מנוחת נפש – "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב …". חז"ל הבינו שלא
בפרשתנו ובהפטרה, מסופר על שתי אימהות שונות שנקלעו למצוקה בשל סכנת חיים של ילדיהן. אולם, ניתן להבחין בבירור בתגובותיהן השונות. האחת זו הגר, והשנייה זו
10 שנים חלפו מעת שהגיעו אברהם ושרה לארץ כנען ושרה עדיין עקרה. שרה נותנת לאברהם את שפחתה הגר לאישה. לאחר שהגר נכנסה להיריון, היא החלה
תופעה ידועה ומוכרת, שנפגעי התסמונת הפוסט טראומטית מרגישים אשמה ונחיתות כאשר הם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי. ככל שהתסמונת הפוסט טראומטית חמורה
יום שמיני עצרת הוא יום של שמחה לסיום סבב הקריאה בתורה. אולם, הפסוקים שמסיימים את התורה מתארים דווקא אירוע קשה ועצוב. משה, שהנהיג את העם
השנה יום הכיפורים חל בשבת. מעמד השבת גדול ממעמדו של יום הכיפורים, שכן המחלל את השבת חייב סקילה ואילו מי שעושה מלאכה ביום הכיפורים (שלא
אחד מהפיוטים המרגשים ביותר הנאמרים במהלך ראש השנה ויום הכיפורים הוא 'ונתנה תוקף'. בפיוט זה בא לידי ביטוי אפסיותו של האדם – "אדם יסודו מעפר
פרשתנו מתארת את שעותיו האחרונות של משה, והעברת השרביט לתלמידו יהושע. רגעים שהיו אמורים להיות פשוטים הופכים להיות מורכבים. משה ויהושע עומדים דרוכים ליד אוהל
פרשת התוכחה שבפרשתנו עמוסה בקללות רבות, כאשר ציר מרכזי עובר ביניהן. רוב הקללות מתארות את נפילת עם ישראל בפני הגויים: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל
