שמונה פעמים מופיעה המילה סגולה בתנ"ך. בחמש מתוכן היא מתארת את עם ישראל. לדוגמה, לקראת מעמד הר סיני נאמר : "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים
בפסוקים הנצחיים הפותחים את פרשתנו מצויה 'תורת המלחמה' של היהדות. המציאות של שלום עולמי ללא מלחמות אינו אלא אוטופיה וכמיהה לאחרית הימים. בינתיים, השנאה ליהודי
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" שני קשיים לשוניים בפסוק זה. מיהו לך? מיהו
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּ֑וֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". עקרונות הבחירה החופשית אינם רק "היום" במובן של אותו היום שבהם נאמרו. ניתן להניח כי המילה "היום" במשפט
"כִּי ה' אֱ-להֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות?
"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים, מפתיע, לא ברור ומעורר מחשבה.
מפרשתנו, שלוש דרכים ראויות להיות חלק מן הלאום הישראלי: דרך א: דרכם של בני גד ובני ראובן. הם נאחזו אמנם בעבר הירדן המזרחי, אך כל
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה כורת עם
מה לא ניסו אויבינו כדי לחסל אותנו כעם, כישות ציונית וכיהודים? נדמה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט באותן עוצמות. כל הזירות, כל כלי הנשק
