כרב קהילה אני מקבל מדי פעם בקשות והזמנות ל"וורטים". חברי קהילה שמתקשרים ומבקשים רעיון תורני קצר כדי לשלבו בדברים שהם אמורים לשאת בהתכנסות משפחתית, באירוע
שתי ציפורים לוקח הכהן לשם טהרת המצורע, את האחת הוא שוחט, ואת האחרת משלח על פני השדה. רש"י, בעקבות חז"ל (ערכין טז, ב), מקשר את
אחד האתגרים הגדולים בחיים בכלל, ובמעשה הדתי בפרט, הוא היכולת לחדש ולהתרענן. החזרה על אותו מעשה פעם ועוד פעם, במשך עשרות שנים, עשויה – במידה
פסח של חזקיהו הוא דוגמה למנהיגות שהולכת בגדלות ומובילה מהפכה רוחנית גדולה בתפילת מוסף של ראש חודש הוספנו השנה את המילים "וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע", הוספה שנהוגה
וותרו על התחרות – לא "כמה אנשים היינו", "באיזו שעה סיימנו", ו"איזה מטעמים הכנו". הערב הזה חשוב מכדי לשרוף אותו על תחרות ילדותית עם השכנים
הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אלו המנהגים המשפחתיים, שלא נאמרו בשום ספר ושלא כתבן אף פוסק לפני
ליל סדר עם גנרל מצרי, ליל הסדר הראשון בארץ או הראשון ללא קטניות, ובבית משפחת פרץ – ליל סדר מיד אחרי אובדן ילד. מגוון סיפורי
אחת הקריאות המפורסמות של ההגדה, מטילה על האדם בליל הסדר את החובה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. קריאה
האם צריכים אנו להמשיך לחוג את חגנו הלאומי הראשון, פסח, באותה הדרך שבה חגגנו בכל שנות הגלות? האם עצמאותנו אינה מחייבת שינויים לפחות ברכיבים הלאומיים
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ד' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר
