כל המאמרים במדור שעת מחנך

  יש משהו כמעט בלתי נתפס במפגש בין שתי תמונות ישראליות מאותו שבוע: בתמונה אחת, יהודים יוצאי אתיופיה עומדים בירושלים, עטופים בלבן, ומציינים את חג

אחרי שנים במערכת החינוך, אחת מהמסקנות שהגעתי אליהן היא שיש תלמידים שלא צריכים עוד שיחת מוטיבציה: הם לא צריכים שנגיד להם כמה הם מוכשרים, כמה

השבוע שמעתי על שני תלמידים בכיתה ה' שרבו בהפסקה על הבחירות: אחד אמר שביבי יציל את המדינה. רק ביבי. כי מי בכלל יכול להחליף אותו?

בעוד זמן קצר שוב נעמוד בפני מערכת בחירות. הרחובות יתמלאו בסיסמאות, הרשתות בוויכוחים וכל צד ינסה לשכנע אותנו שהאמת נמצאת אצלו. אבל דווקא בתקופה הזאת

יש רגע כזה בתחילת השנה שבו כולנו הופכים לאנשים שאנחנו חולמים להיות: אנחנו פותחים יומן חדש ומבטיחים לעצמנו שהשנה נהיה הורים סבלניים יותר, מורים קשובים

יש לי תחושה שאנחנו חיים בתקופה שבה אנשים יודעים מצוין להעיר אבל פחות יודעים להאיר: אנחנו נעיר על החולצה שלא מתאימה לנו, על הציון המאכזב,

נראה לי שתזדהו עם השורה הבאה: יש רגע כזה כמעט בכל סוכה משפחתית. ילד אחד מתלונן שחם לו. השני מודיע שיש יתוש. השלישית רוצה לחזור

בואו נדבר על המשפט שאנחנו אומרים לילדים שלנו הכי הרבה בימים האלה: "שנה טובה". והאמת? אנחנו באמת מתכוונים לזה כשאנחנו מאחלים את האיחולים האלו למתבגרים

יש רגע כזה בערב החג שבו הבית כולו מתמלא הבטחות: המפה הלבנה נפרשת, הרימונים מקבלים מקום של כבוד, הדבש מחכה לתפוח, הילדים מתלבשים קצת יותר

השבוע פתחתי עוד שנת לימודים כמחנך בישיבה התיכונית שלי בפתח תקווה. ההתרגשות הזו, שחוזרת בכל סוף אוגוסט מחדש, תמיד מביאה איתה מערבולת של מחשבות: תוכניות