חודש ניסן באופק, וברחבי בתי הספר מתחילים להתניע את החזרות למופעים ולטקסים שאמורים לייצג את החלק האחרון של השנה – הפעם, כמובן, בסימן 7 באוקטובר.
יש את המשפט שכל איש חינוך אוהב להגיד: "חינוך מתחיל מהבית". תמיד אני חושב על אלפי המורים שמקיימים אסיפות הורים, וכל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים
כשהייתי תלמיד בכיתה י', נכנס לכיתה אדם לא מוכר, טמיר, עם עמידה זקופה, זקן ומבט חודר: הוא הסתכל לנו בלבן של העיניים ושאל אותנו מי
זה קרה כשחינכתי את תלמידי כיתה ז'. הוא ניגש אליי במבט מבויש בהפסקה ואמר לי: "המורה, יש דבר חשוב שאני חייב להגיד לך. נכון מחר
קדחת הבחירות לרשויות המקומיות הסתיימה, וזה הזמן לעצור ולהבין מה אנחנו יודעים על הבחירות החשובות באמת – הבחירות שעושים הילדים שלנו. כמה באמת ציידנו אותם
עמדתי בהפסקה כמחנך כיתה ז', וראיתי איך כמעט כל התלמידים שלי מנהלים אפס אינטראקציות חברתיות עם חברים שלהם. כולם שקועים, שלא לומר טובעים, בניידים שלהם.
קראתי את הידיעה על התכתבות האימהות. בידיעה הובא דו-שיח בווטסאפ בין אם, שלדבריה השקיעה 9,500 שקלים ביום ההולדת של בתה, לאם אחרת. מאחר שהיא השקיעה
חודש אדר הגיע, וזה הזמן לבדוק את מידת השמחה שלנו ושל הילדים שלנו. יצא לכם פעם לראות ילדים עצובים? מדוכאים? עם פרצופים רציניים כאלו של
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חינכתי את כיתה ו', והגענו לסוף המחצית. תלמיד שלי קיבל את התעודה, סרק אותה בעיניו, ואז לתדהמתי
השבוע פגשתי באחד מחבריי ששיתף אותי ואמר לי שהוא מרגיש שהוא נהיה הרבה יותר בוגר מצד כיבוד ההורים שלו מאז 7 באוקטובר. כששאלתי אותו למה
