אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בעקבות הטור משבוע שעבר על התופעה של צעירים שמחליטים לנתק את הקשר מהוריהם, קיבלתי תגובות שביקשו לקרוא תיגר על המסקנה שלי: לעולם ואף פעם אל תנתקו את הקשר עם ההורים שלכם. בחרתי להביא אחת מהן:
"שבוע טוב. אני בת 32, רואת חשבון. נשואה לגבר נהדר, ואנחנו הורים ל-4 ילדים אהובים ומתוקים. בנוסף, אני לא בקשר עם ההורים שלי מעל שנה. אני גם ישנה הרבה יותר טוב מאז והתקפי החרדה שלי פחתו. אני נמצאת בקהילה בפייסבוק של נשים שחוו הורות פוגענית. יש שם מעל 4,000 נשים, כך שאני מכירה הרבה סיפורים ואת הטווח המאוד רחב של הורים פחות מוצלחים.
קראתי את הטור שלך ב'שבתון', והמסקנה היחידה שהצלחתי להגיע היא שכנראה זכית וגדלת בבית אוהב ומקבל. אני מבטיחה לך שאף אחד לא בוחר לנתק קשר עם ההורים שלו בגלל איזה קושי שאפשר להכיל או להבליג עליו. אישית, חוויתי ילדות אלימה בהרבה רבדים. את הנזק שנעשה לי אני נאלצת לעבוד קשה כדי לתקן. כל מפגש עם ההורים שלי, כל אינטראקציה איתם, שיחת טלפון, הודעת ווטסאפ – גורמים לפלאשבקים. תאמין לי, שאם הצבת גבולות הייתה אפשרית, זה היה אחרת. אם הייתה יכולת להתעלם מההתנהגות הפוגענית. אם הם היו מביעים רצון להבין, לתקן, לשנות. אם הם היו קצת נלחמים עליי ועל הקשר עם הנכדים, אולי זה היה אחרת. לצערי, זה לא המצב.
אני לא כותבת את זה כדי לקבל רחמים. ממש לא. אני בטיפול טוב, יש לי משפחה מהממת והצד של בן הזוג קרובים ואהובים מאוד. חברות, עבודה, קהילה. באמת סבבה לי. אבל יכול להיות שסבבה לי רק כששני אנשים לא נמצאים שם – אנשים שהולידו אותי, אבל ממש לא אהבו ולא קמו בלילות ושאר הדברים שכתבת. ואני לא היחידה, לצערי…
אני מבקשת שתיתן מקום גם לאנשים שההורים שלהם הם הדבר הכי גרוע שקרה להם, ושלא ימשיכו להחריב לעצמם את החיים בגלל מצוות כיבוד הורים – שלא רלוונטית עבורם".
***
השבוע חגגנו לבננו היקר, הלל שמשון אהרון נרו יאיר, הנחת תפילין בכותל. התרגשות עצומה. עוד אספר אי"ה בהמשך על הסיפור המיוחד שלו, ובכל זאת חשבתי על הפעם הראשונה שבה הוא הניח את התפילין שלו – הכל חדש. הכול טרי.
אבא שלי, יצחק הרש, שיהיה בריא, הוא בן 76 ומעולם לא החסיר יום אחד של הנחת תפילין. הוא שייך לדור הקודם שלא ידע מה זה יום ללא תפילין. לצערי, אני לא יכול לומר זאת על עצמי. כשהייתי נער, ויותר מאוחר בחור צעיר, היו ימים שהרגשתי שפשוט לא בא לי. שכרגע אין לי פניות נפשית. אז ויתרתי. זה פשוט הרגיש לי יותר מידי טכנוקרטי. איך אפשר בעצם להניח תפילין אם לא ממש בא לך?
ואולי זה ההבדל בין הדור שלי, שלנו, לדור של ההורים שלנו: הם לא שאלו יותר מדי שאלות. הם פשוט עשו: "ויאמרו: כל אשר דיבר נעשה ונשמע". אנחנו צריכים להבין כל דבר. להתחבר. להחליט אם זה מתאים לנו או לא. ואולי הא-לוהים שלנו מגיע על תנאי ועובד לפי ועדת קבלה כשאנחנו ממלאים את תפקיד היו"ר. מה שמתאים – נעשה; מה שלא – לא.
סבא שלי עליו השלום, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, היה רב בקהילת בויור בהונגריה. הוא איבד את אשתו ושני ילדיו בשואה, ובכל זאת ואף על פי כן הקים משפחה בארץ ישראל. למרות שא-לוהים לקח לו משפחה שלמה, המשיך לדבוק בו. בלי חשבונות. בלי כן מתאים או לא מתאים.
הסתכלי על הלל שלי מניח את התפילין, ורק התפללתי שישאב מהן כוח לכל החיים ויתחבר לשרשרת הדורות הנצחית של עם ישראל. לדבר הכל כך גדול הזה שהוא הולך ונהיה חלק ממנו. כמו אבא שלי, סבא יצחק.
