כל המאמרים במדור התוועדות עם מרדכי

אני רוצה ברשותכם להמשיך בנושא שהתחלתי בשבוע שעבר. פעם הכרתי ילד אחד שהלך לפעולה בסניף, וכל אחד היה צריך לכתוב על פתק כמה תכונות טובות

אני חושב שהדבר הכי קשה בעולם זה לדון לכף זכות. כשאתה באמת כועס על מישהו או יש לך מחשבות עליו למה הוא כזה מעצבן או

ר' שמעון ממאה שערים, הוא מסוג האנשים של פעם, אלו שנדיר למצוא היום. הוא גר בסמטה צרה מאחורי ה"שול", הלא הוא בית הכנסת המיתולוגי של

הטלפון היה קצר ולקוני, "יש אצלי חבילה מאבא שלך". – "מאבא שלי?!"… עברו ימים וחודשים מאז שהיא עזבה את הדת, עברו ימים וחודשים בהם לא

קרובת משפחה התחילה לעבוד במקום חדש. הדרישות גבוהות בהרבה ממקום העבודה הקודם, הסטנדרטים גבוהים ממה שהיתה רגילה, והיא מצאה עצמה לחוצה ועצובה עם כל יום

האחים הקדושים ר' זושא מאניפולי ור' אלימלך מליז'ענסק נדדו, כידוע, תקופה ארוכה יחדיו. פעם הגיעו למקום מסוים ושם העניים הקבועים לא אהבו שיש עוד שני

דוד היה לאמי בתל אביב, בשם מרדכי. אבל כולנו קראנו לו 'מוניו'. איש תם ופשוט בהליכותיו, עם פנים טובות, שמזכיר את סיפורי הבעש"ט, ועיניו היו

מעשה באדם שהיה אוהב מאד את רכבו החדש והנוצץ. יום אחד הוא שם לב שהרכב שלו מטונף בבוץ. תכף ומיד החל לנקות ולקרצף. אמנם אחר

היה זה לפני כשלוש וחצי שנים, כשנקלעתי לשבת בניו יורק והוזמנתי על ידי חבר חב"דניק לעשות איתו את השבת ב'קווינס', סמוך ונראה לאוהל אדמו"רי חב"ד

כל מי שגידל פעם תוכונים, מכיר את התספורת המעניינת. לא עושים להם פוני או קוקו, אלא את הנוצות של הכנפיים נהוג לחתוך קצת מידי פעם