מן המפורסמות הוא שחטאם של המרגלים לא היה בעובדות שהם מסרו, אלא בפרשנות השלילית שהוסיפו, ובמסקנה הפסימית שקבעו: "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ".
עם סיומו של מבצע "שומר החומות" התחדדה שוב התובנה שאנו מכירים כבר ממערכות צבאיות קודמות: על מדינת ישראל להיות יוזמת ולא נגררת. נראה, שעיקרון זה
הכל יודעים למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. אולם, מדוע נסמכה פרשת נזיר לברכת כוהנים? נראה שבכך מחדדת התורה את ההבחנה שבין שתי דרכים שעומדות
בימי שפוט השופטים ניצב עם ישראל בפני משבר כפול והדבר בא לידי ביטוי בכפל המילים: "ויהי" שפותחות את מגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי
אסון מירון, שדבריי נכתבים תחת צלו הכבד, עורר בי אסוציאציות מיידיות לפסוק שבפרשתנו: "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו" (ויקרא כו, לז), המתאר מצב בו אנשים נכשלים זה בזה
לפי מסורת אחת ל"ג בעומר הוא גם היום בו יצא רבי שמעון בר יוחאי ממערת מחבואו בבריחתו מפני הרומאים (ערוך השולחן, תצ"ג ז'). יציאה זו מייצגת
שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית,
רגילים להדביק לפרשות הצרעת את העבירה של לשון הרע. אולם חז"ל מנו עשרה חטאים שבגינם נגעים באים, ואחד מהם הוא גסות הרוח שמשמעה גאווה (ויק"ר,
כניסת אהרן ובניו להתחיל בעבודת המשכן הייתה פסגה של התרוממות נפש ושמחה עבורם ועבור העם כולו. אולם, עם מות בני אהרן בהקריבם אש זרה, הפכה
האירוע המכונן בו עלה הלל לגדולה, והתמנה לעמוד בראש חכמי ישראל, התרחש לדברי חז"ל בערב פסח שחל בשבת. הלל הגיע מבבל לירושלים בדיוק כאשר
