פרשה של שלום היא פרשת "יתרו", וזאת בניגוד לקודמתה ולבאה אחריה. "בשלח" החלה במלחמה מול פרעה, והסתיימה במלחמת עמלק. "משפטים" עוסקת במריבות ובסכסוכים בתוך החברה
כשבני ישראל מצאו עצמם בעמק הבכא, בין ים סוף הרוגש לפניהם לבין המצרים הדולקים אחריהם, משה הרגיעם: "אַל תִּירָאוּ… ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".
אחרי סדרת המכות של פרשת "וארא", בהן פרעה הכביד את לבו בעצמו, (פרט למכת השחין), מגיעות המכות האחרונות בפרשת "בא", בהן ה' מחזק את לב
התחלת דרכו של משה כמנהיג רצופה, לכאורה, בכישלונות, וחלוקת הפרשות הראשונות של ספר שמות כמו באות להדגיש כישלונות אלה. פרשת "שמות" הסתיימה כשהתביעה של משה
הפעילות במרחב הציבורי בישראל הצטמצמה מאוד בתקופה האחרונה, ודומני שיש רק סוג אחד של פעילות שלא הצטמצם כי אם התעצם, וזו האלימות. חדשות לבקרים
רובנו מדוכדכים מן הסתם מהפלגנות הרבה בישראל, אשר מוצאת את ביטויה החריף בזירה הפוליטית שבחרה שוב בבחירות. היינו שמחים לראות חברה פחות מפוצלת, המלוכדת סביב
רוח של אחדות שורה בפרשתנו, והיא עומדת ביציבות על ארבע רגליים: ערבות הדדית, אמפתיה, מיגור השנאה ושוויון. הערבות ההדדית מיוצגת בדברי יהודה בפתיחת הפרשה
לעתים נדירות יחסית מזדמן לקרוא את הפטרת פרשת מקץ שעוסקת במשפט שלמה, שכן ברוב השנים שבת מקץ חלה בחנוכה, וקוראים בה את הפטרת חנוכה. הדמיון
חתירה לשלמות היא תכונה מאוד לא מושלמת. הפרפקציוניסט עלול להימנע מביצוע פעולות נכונות, בשל חוסר ביטחון שיצליח להשלים אותן. האמת היא שלעיתים צריך לנסות ולעשות,
הרגע הגדול מתקרב עם פחד גדול ועם הרבה חששות בלב. 22 שנים חלפו אך האיום של עשו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב
