ראוי גדעון מאין כמותו שמבצע "מרכבות גדעון" ייקרא על שמו. במלחמת גדעון התקיימה במלואה הבטחת הברכות של פרשתנו 'בחוקותי': "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם
יום ל"ג בעומר החל לקבל צביון מיוחד במאה ה-12, בהתבסס על המסורת שביום זה פסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. הגמרא מספרת ש"כולם מתו מפסח
כל תינוק של בית רבן מכיר את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" 'שבפרשת קדושים', ויודע לצטט את דברי רבי עקיבא שאמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". אולם יישומו
חז"ל אמרו, כידוע, שנגעים באים על האדם בגלל חטאי לשון הרע, והאמורא ריש לקיש דרש את המילה 'מצורע' כראשי תיבות של מוציא רע (ערכין טו,
התרוממות הנפש והשמחה של התחלת העבודה במשכן התנפצו עם מות בני אהרון בהקריבם אש זרה, ההתלהבות התחלפה בעצבות, והאופוריה הייתה לטרגדיה. אהרון ואשתו אלישבע היו
האירוע המכונן בו עלה הלל לגדולה, והתמנה לעמוד בראש חכמי ישראל, התרחש לדברי חז"ל בערב פסח שחל בשבת. הלל הגיע מבבל לירושלים בדיוק כאשר מנהיגי
שני סוגים של מנהיגים שעלולים לשגות ולחטוא מוזכרים בפרשת "ויקרא". האחד הוא המנהיג הדתי-רוחני, הכהן הגדול, ועליו נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" (ד, ג), ומשמע
מלאכת המשכן הסתימה "כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה'," ומשה ממעשה עמו התבשם. הוא ברך על המוגמר וכה אמר: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י, לט, מג).
פרשת 'ויקהל' היא פרשה של עשיה קדחתנית. הפועל "ויעש" או "ויעשו" חוזר בה מספר פעמים רב ביותר בהקשר של בניית המשכן, ובעת קריאתה אנו
במבט ראשון אין כל קשר ודמיון בין מגילת אסתר לפרשת "כי תישא". אולם, בהתבוננות נוספת עולים קווי דמיון משמעותיים בין סיפור המגילה לבין הסיפור המרכזי
