בשמואל א' פרק ח', מתואר כי כאשר זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכו, מתקבצים זקני ישראל בדרישה למלך- "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע
חוויה מוכרת לאצנים חובבים: לעיתים בעת הריצה נשמעים קולות קרובים ולא ברורים ואתה מתאמץ לזהות את מקורם. לאחר זמן מה מסתבר שהקולות האלה יוצאים ממך,
פרשת מותה של שרה אמנו וקבורתה, פוגשת אותנו בימים בהם לבבות אזרחי ישראל ממוקדים במאמצים להשבתם של כל החטופים החללים ארצה כדי להביאם לקבר ישראל.
אני רוצה לפתוח במשהו שחשוב ויקר לליבי, ואני חושבת שהוא צריך להיות חשוב ויקר לכל יהודי. בכל הזדמנות שהייתה לי ברשתות תמיד הזכרתי את הדר
אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד: "גר ותושב אנכי עמכם. תנו
כאשר מגיע עבד אברהם לארם נהריים, ממתין ליד המעיין, ומגדיר לעצמו סימן לבחירת הנערה ליצחק: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה
"מזל שיש גויים בעולם", אמר פעם הרב יונתן זקס בחיוך מר, "כדי שלפחות יהיה מישהו בעולם שיעריך את היהדות". זו אחת הפעמים הבודדות ששמעתי את
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" [כג' א]. מדוע חוזר הכתוב על המילה 'שנה' ועל המלים 'חיי שרה'? מסביר
פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מספרת על קניין שדה המכפלה בכסף מלא. מעבר לחשיבות העצומה בהעמקת השורשים וההיאחזות בארץ ישראל, למדנו מן הפרשייה הזו על
הטור הנוכחי הוא הטור ה-100(!), שאני כותבת תחת הכותרת 'לוחמה פסיכולוגית': התמודדות נפשית-רוחנית במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. בהזדמנות זו אבקש להביא סיפור בעל מסר נוקב
