כל המאמרים במדור ויקרא

בדרך כלל אנו משתמשים בביטוי "אחרי החגים" כדי לדחות משימות אשר מוטלות עלינו. הדבר נהוג בחיים האישיים, אך גם בחיים הציבוריים כשמנסים לדחות התמודדות עם

ברגע הקשה ביותר בחייו, ניצב אהרון הכהן במשכן מול גופות שני בניו, נָדָב וַאֲבִיהוּא, ותגובתו לאסון הנורא הזה זועקת ורועמת בשתיקתה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בשם

אהרון ובניו מצווים לשבת שבעה ימים בפתח המשכן, וכך נאמר: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה'…" (ח, לה). מהי

התרוממות הנפש והשמחה של התחלת העבודה במשכן התנפצו עם מות בני אהרון בהקריבם אש זרה, ההתלהבות התחלפה בעצבות, והאופוריה הייתה לטרגדיה. אהרון ואשתו אלישבע היו

הם ישבו יחד, מאחורי אחד האוהלים שבקצה המחנה. היה חם, והשקט שאחרי השריפה עוד הדהד באוויר.  היום השמיני. יום שבו כבוד ה' נראה לעם. יום

הפרשה פותחת בחנוכת המשכן, אירוע מכונן בתולדות ההיסטוריה של דור המדבר. אלא שבעיצומו של אירוע חשוב ומשמח זה מתרחשת טרגדיה: שני בני אהרון, נדב ואביהוא,

בכל ימות השנה, וכך במיוחד ב"עשרת ימי התשובה הציוניים", שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, שבה ומנסרת בחלל

השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול" על שם הנס שאירע בה. השבת שלפני תשעה באב מכונה "שבת חזון", על שם ההפטרה הפותחת במילים: "חזון ישעיהו".

האם אנו יודעים לשמוח גם על מה שלא התממש במלואו? האם על אף הפער הגדול בין הציפיות והאפשרויות שהיו קיימות ובין מה שאירע בפועל –