כל המאמרים במדור ויקרא

עמדנו ברשימה הקודמת על התהליך שהפך את התפילין ממצווה שאמורה ללוות את האדם לאורך כל היום, לריטואל 'טקסי', הנעשה בשעת התפילה בלבד. ראינו כי מבחינה

בתוך המקורות השונים אנו מוצאים התייחסויות שונות ביחס לבעלי נכויות ומומים כשליחים לעבודת הקדש. מצד אחד כהן בעל מום אינו רשאי לעבוד במשכן ובמקדש: "אשר

האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס אמר: "אין אנו חושבים או יוצרים את המיתוסים. המיתוסים יוצרים את עצמם באמצעותנו". אנחנו חושבים שאנחנו אנשים חופשיים, הפועלים מרצוננו ויוזמתנו ומספרים

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

"… וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן

כל הורה רוצה שסיפורו וסיפור משפחתו יעברו הלאה לדורות הבאים. כל עם, לאום, חברה, מדינה וכיוצא באלו רוצים שסיפורם יעבור ויסופר לדורות הבאים. זה אינסטינקט

ספר ויקרא עוסק ברובו המכריע בהגבלות. הוא מניח מסד לחיים שמבקשים להבדיל בין הקודש לבין החול, בין הטמא לבין הטהור. בין המותר לבין האסור. תחילתו

התורה בסוף פרשת אחרי מות מתארת לנו את התועבות שנעשו ע"י המצרים וע"י יושב הארץ הכנעני, ואומרת לנו בתחילת הדברים: "כמעשה ארץ מצרים … וכמעשה