כפי שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת מצורע, מצורעים נשלחים על-ידי הקהילה לחיות מחוץ למחנה בימי הצרעת. הפרק שנבחר על ידי מסדרי ההפטרה לקרוא בפרשה זו
כשאדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. לאחר שהכהן מגיע אל הבית עליו לפעול בנחישות
בטקס טהרת המצורע הנזכר בפרשתנו נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד). ה"צפור" נזכרת במקרא ארבעים פעם. לעיתים מדובר בשם קיבוצי
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא
מחנה יהודי וישראלי קדוש- הוא מחנה שיש בו מקום, תפקיד וייעוד לכולם צמד המילים הזה 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה', הפך להיות לסמל של נידוי, ריחוק, ומיאוס. יש
שתי ציפורים לוקח הכהן לשם טהרת המצורע, את האחת הוא שוחט, ואת האחרת משלח על פני השדה. רש"י, בעקבות חז"ל (ערכין טז, ב), מקשר את
החברה האנושית היא מסגרת נחוצה לקיום האנושי, אולם היא לא חפה ממורכבויות. בני האדם שונים אחד מהשני, וכתוצאה מכך יחסי הגומלין הבין-אישיים בתוך החברה, והחיכוך
את עם ישראל אפשר לראות כאי בודד בתוך ים־אדם של אומות העולם. שימורו של עם ישראל לבל יתבולל בעמים וימשיך להגשים את יעודו ההיסטורי, אינו
אני מבקש למצוא במצוות השראה, מתוך שותפות של ברית בין האדם לא-לוהים הרב יובל שרלו התייחס ברשימתו האחרונה בעלון זה לתפיסות שאני מקדם אודות 'יהדות
פרשת השבוע מקפלת בתוכה את אחד העניינים שהאדם המודרני תוהה בשאלת הרלוונטיות שלהם לימינו. מה עניינה של תורת הנגעים לימינו אנו? הרי הנגעים המתוארים בפרשה
