בקהילת ביתא ישראל באתיופיה הקסים, המנהיגים הרוחניים, לא אמרו "נעלה לירושלים", אלא דווקא: "נֵרֵד לירושלים". גם הבקשה הידועה של יהודים בגלות "לשנה הבאה בירושלים" לא
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). פסוק זה, הנאמר בהגדה של פסח ובטקס ברית המילה,
בקריאתן של פרשות 'בהר' ו'בחוקותי', החותמות את ספר 'ויקרא', קשה להתעלם מהרלוונטיות החברתית והאנושית של דברי התורה – כאילו לא נכתבו לפני אלפי שנים במדבר,
מדי שנה, קיימת תחושת רתיעה מקריאת התוכחה, מפאת אימת הקללות המרובות שבתוכה. אמנם, יש בפרשתנו גם ברכות, אבל הרושם שיש חוסר איזון בין הברכות לקללות.
"וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" [ויקרא כ, ח]. שואל רש"י: "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך
"…וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹוהֵיכֶם" – במבט ראשון, הביטוי "להונות" בתורה הוא בעל משמעות דומה לזו שאנו משתמשים
ברוב בתי הספר, השכבות הגבוהות נכנסות לתקופה הרשמית של הפקת מסיבות הסיום: ביסודי מדובר בכיתות ו', בתיכון – בכיתה י"ב. מסיבת הסיום היא ההפקה המושקעת
היום לפני 58 שנים, 19 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת ששת הימים. שלוש מדינות ערב, שכנותינו מצרים סוריה וירדן, קירבו את צבאן לגבולותינו
הרב ליאור הלפרין, עו"ד בפרשת 'בהר' מצינו גם יסודות לדיני הקניין, הירושה והעברה הבין־דורית של נכסים, וכך נאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ.."
בתחילתו של דבר ובסופו של דבר, הכל מתנקז אל מקום אחד ואל מהות אחת – ירושלים. כל התפילות וכל התקוות, כל החלומות וכל המלחמות –
