אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בספרות חז"ל הוא סיפורו של דמא בן נתינה, הגוי האשקלוני, שכיבד את אביו. הסיפור מופיע בשינויים ובנוסחים שונים. נביאו כפי שהוא
חטא 'מי מריבה' מתרחש בשנת הארבעים ללכתם במדבר, בסמוך לכניסה לארץ ישראל ולמעבר מהנהגת המדבר בדרך נס, להנהגת ארץ ישראל בדרך הטבע. הדיון על החטא
"…כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כא) 'עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי'. וכי נחש ממית, או נחש מחיה.
הדעה הרווחת בציבור היא שהאשה לפי מקורות היהדות היא פאסיבית באישיותה וטפלה לגבר. סמך לתחושה הזאת הם לכאורה הכתובים: "אעשה לו עזר כנגדו", או "כל
עם ישראל מוקיר את זכרו של פנחס שהציל אותו מכליה, כשעצר את ההתדרדרות במשבר עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה
בפרשתנו, משה מבקש מהקב"ה למנות מנהיג אחריו, ובתיאור דרישות התפקיד אומר כך: "יפקד ה' אלוקי הרוחת לכל בשר איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר
בזכות בנות צלפחד ומאבקן העיקש, הייתה פרשת פינחס לפרשה אהודה על התובעים צדק ושוויון מגדרי. לצד הישג זה מסתתרת גם מציאות שונה לחלוטין. בים הפרטים
קנאת פנחס בפרשתנו פותחת את הדיון השנתי ההכרחי בנושא הקנאה להשם יתברך. נימוק שכל הכיתות בימי בית שני נאחזו בו כדי להצדיק את עמדתן… והסוף
עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שפרצה בשטים, לאחר שבני ישראל זנו עם בנות מואב ונצמדו לאלוהיהן. הגיבור החיובי שזכור לטוב מאירוע נורא זה הוא
אחד מהפסוקים המרגשים בתורה הוא הפסוק שמתאר את תשובת הקב"ה לתביעתן של בנות צלפחד: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת… ". וכך מתאר המדרש (אבות דרבי נתן
