העונש שהוטל על עם ישראל בעטיו של 'חטא המרגלים' הוא אחת מהמכות הקשות, שספג עם ישראל בלכתו במדבר בארץ לא זרועה. דווקא בשעה כה קשה
אחד הסיפורים הנפוצים בתקופת הזוהר של עליית ברית המועצות בשנות השבעים היה על יהודי שהגיע לנמל התעופה כולו נרגש, אך עדיין שבוי בכבלי המשטר הסובייטי
הרב צפניה דרורי פרשת המרגלים גדולי האומה, שמאסו בארץ חמדה, מסתיימת בנחמה לעתיד טוב שיבוא לישראל אחרי שייתמו פגריהם במדבר- כי תבואו אל ארץ מושבותיכם
לא מגבעת ולא כיפה, לא גערטל ולא חליפה, לא פראק ולא קפוטה, לא עניבה ולא חליפה – בגד היהודי הוא בראש ובראשונה הציצית. יש כמובן
"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש"(במדבר
פרשת בעלותך פותחת בעניין הדלקת מנורת המאור ובהוראה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ניסוח המצריך פרשנות. אחד מן הפרושים מסביר כי המנורה עמדה
פרשת בהעלותך פותחת בציווי כי אהרון יעלה את נרות המנורה (במדבר ח', א'-ב'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". ציווי זה, שניצב במרכז אחד ממוקדי פרשתנו, עשוי להעלות תמיהה אצל מי שאינו מורגל ב"זמן יהודי". וכי למה לא
פרשת בהעלתך מסתיימת בתיאור הצטרעותם של אהרן ומרים (כן, גם אהרן נצטרע! ראו בבלי שבת צז, א), אחרי שהעזו לדבר במשה. סיום הפרשה מתאר את
רעש גדול אנו עושים בכל שנה ושנה ממצוות עשה של תורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. מצוות מחיית עמלק נלמדת מהפסוק "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר
