בפרשת מטות מצווה הקב"ה את משה לצאת למלחמה יזומה נגד המדיינים. הסיבה פשוטה – האסון הגדול שנגרם בעטיין של בנות מדין, שהזנו את בני ישראל
אחד מחמשת האסונות הטראומטיים שאירעו בתשעה באב הינו לכידתה של ביתר: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בתר,
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר ל,ב) פתיחתה של פרשת מטות אינה שגרתית, שכן בדרך כלל מתואר
בהערכות בני ישראל, בערבות מואב, לקראת מלחמת כיבוש ארצות שבעת העמים, הם נצטוו: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואיבדתם את כל משכיתם ואת כל
הקביעה המוסרית הפותחת את דברי משה רבינו בתשובתו לבני גד ובני ראובן מהווה את הסיבה הראשונית לחובת השרות הצבאי. חובה כמובן לבסס את חובת השרות
דמותו של פנחס היא דמות הקנאי האולטימטיבי, שאיננו יודע פשרות, ושמחרף נפשו למען נקיון המחנה. לפיכך אין זה מפתיע שלאורך הדורות רבים מהקנאים נתלו בדמותו,
תחילת ימי בין המצרים בצום י"ז בתמוז. לפי המשנה, ביום טרגי זה חטא עם ישראל בחטא העגל, והביא לשיבור הלוחות: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני
בים הפרטים שבמקרא, נחבאים לעתים פסוקים שבדרך כלל הדעת אינה ניתנת אליהם. כזהו למשל, פסוק אחד שכלול ברשימה הארוכה של משפחות נוחלי הארץ. לאחר תיאור
"גדול השלום, שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כלה שלום שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. אם בא אדם מהדרך – שואלין
