המזמור שמספר אודות געגועי בני הגולה לירושלים, הפך למזמור נבואי על שחרור ירושלים בימינו. "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשלים… שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת
מכירים את זה שמישהו קרא כתבה או שתיים באינטרנט וכבר מתחיל להסביר לכם איך צריך לנהל מדינה, לטפל בכלכלה, לפתור את מערכת החינוך ולהוביל מלחמה?
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב). לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מַה
שמואל א' פרק ל"א הגענו לפרק שסוגר את ספר שמואל א' המתאר את המלחמה מול פלישתים בהר הגלבוע ואת התבוסה הגדולה של ישראל ושל המלך
לאחרונה התבקשתי להעביר שיחה לאחד מגדודי המילואים שהוקמו בעקבות המלחמה. גדוד מילואים של מתנדבים, שהגיל הממוצע בו הוא מעל ל־50, הרבה מעבר לגיל הפטור
"כי התורה לא תסמוך על הנס" – דברי הרמב"ן הכותבים בפרק הפותח את ספר במדבר מבארים את הצורך במפקד. תשומת הלב ניתנת לכך שמדובר במפקד
ברוב בתי הכנסת אמירת הקדושה נראית כך: שליח הציבור מסיים את ברכת מחיה המתים בתפילת העמידה, ואז הציבור מתחיל לומר את פסוקי הקדושה – נקדישך
במסכת מגילה מובאת מימרת רב, לפיה בראש חודש אב שחל בשבת מפטירים "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי". זוהי בעצם הפטרת "חזון", אותה אנו נקרא בשבת הבאה
מאמרו של ד"ר חזות גבריאל, "לאומיות וצבא, מאז ומעולם", הנסמך על פרשת מטות (תשפ"ד), מציע תובנות מעניינות על הקשר בין שירות צבאי, לאומיות ואחריות קולקטיבית.
שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו וגבורותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על
