כל המאמרים במדור דברים

לו הייתי מלך הייתי חש תסכול מכך שאחרי כל הכבוד הגדול שחולקים לי, מצפים ממני להקפיד על "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". כבוד המלך מעוגן בהלכה,

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף… תָּמִים תִּהְיֶה, עִם

מערכת המשפט עומדת בשנים האחרונות (וביתר שאת בשבועות האחרונים) תחת מתקפה-רבתי. לצד הביקורת העניינית, לעתים נוקבת, נשמעות אמירות חריפות שלא אחת מלוות בביטויי נאצה, שנועדו

"כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק: וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙

עד מגפת הקורונה האנושות ניהלה את העולם ביד רמה. הטכנולוגיה והמדע הגיעו להישגים כבירים. למראית עין נדמה היה שהאדם הוא השליט הבלעדי וכל יכול בעולם.

פסוק שנחבא בתוך הטקסט, חייב אותי לעצירה והרהור: "וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ." (דברים ח', ה'). הוא מתכתב לטעמי עם

כשאנו מדמים את ה' לאבינו, אנחנו מתכוונים בדרך כלל לתאר אותו כאב רחום וחנון, כדברי התפילה: "אם כבנים, רחמנו כאב על בנים". בפרשתנו משה מדמה

על מה האדם צריך להודות לא-ל, על הישגיו או על יכולתו להשיגם? על המימוש או על הפוטנציאל? על ה'חכה' או על ה'דגים'? וגם אם נאמר