האדם, באשר הוא, מצוי במאבק מתמיד בכל הזירות. אויב ומלחמה הם מושגי יסוד ביהדות לתיאור מצבו הקוגנטיבי של האדם במציאות בה הוא חי, והם מהווים
לצערי, במקום להדביק את החברה הישראלית בתמימות האתיופית התרחש ההיפך – הם נדבקו מהחוצפה הישראלית "הקשב ממזר שכמותך" – לימד גנב אחד את בנו- "תשמע
פרשת "שופטים" והגעגוע לתמימות… "לתמימים וליפים אין כל אויבים, מלבד הזמן" (ויליאם בטלר ייטס). הציווי בפרשה שלנו: "תמים תהיה עם א-לוהיך" מתווה לנו דרך שיש
בחברה המודרנית, להדביק למישהו את התואר "תמים" זהו עלבון נורא עבורו. תמימוּת היא שם נרדף לחולשה. הפיקחות, היפוכה של התמימוּת, היא התכונה המנצחת בחברה,
חברה תקינה אמורה לייצר מוסדות חברתיים שעוטפים את האדם כאשר נמצא הרוג בשדה, ולא ידוע מי הרג אותו, נדרשים זקני העיר הקרובה לקיים טקס עגלה
בפרשת שופטים מובאות כמה עבירות שאפשר שהנביא יעבור עליהן (יח, יח-כ) במשנה בסנהדרין מנויות עבירות אלו בפרק אלו הן הנחנקים. בין השאר נמנית העבירה של
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שחיבת ההתדיינות וההתנצחות המשפטית אינה זרה לעם ישראל רבים מֵצֵרים על ה"מִשְפָּטִיזַצְיָה" שעוברת החברה הישראלית. סוגיות חשובות, שבעבר עמדו ל"משפט
פרשתנו דנה כידוע בכלל ארגון המדינה היהודית מבחינת ארבעת המוסדות המחלקים ביניהם את הסמכויות השונות וההכרחיות כדי לבסס את כסא ד' בעולם: המלך, השופט, הכהן
״לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה׳ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן״ – בעולם שבו השוויון הפך להיות העבודה הזרה החדשה, שכל
בשנים האחרונות חלה ירידה דרמטית ב'מדד אמון הציבור' במערכת המשפט. זוהי בעיה קשה המסכנת את אושיותיה של חברה מתוקנת. מטבע מהותה של מערכת שפיטה ואכיפה
