כל המאמרים במדור וירא

פרשתנו מסתיימת בעקידת יצחק, הנסיון העשירי מעשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו – ועמד בכולם. רש"י על פרקי אבות (פרק חמישי משנה ג'), תולה  את

  ישיבתו של אברהם בפתח האוהל, מבטאת עין צופיה החוצה. אברהם מצפה לעוברים ושבים: "אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי. תאמר

הסכמתו של אברהם להקריב את בנו אינה מובנת כלל ועיקר. מדוע קיבל אברהם את הציווי להקריב את בנו בלא שניסה לערער עליו? הרי אותו אברהם

"וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל…  וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן?! 

עשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו כאשר האחרון שבהם  חותם את פרשתנו – ניסיון העקדה. אב ובנו הולכים למשימה משותפת, משימה שמלווה בחששות כבדים. אין כל

  גם בחלוף אלפי שנים, לאחר הררי מלים שנכתבו עליה, נותרה דמותו של אבי האומה, אברהם אבינו, דמות פלאית, חידתית, מורכבת, קשה לפענוח. עד שדומה

  'וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים'. הן בפרשת 'לך לך' והן בפרשת 'וירא', אנו נפגשים עם ברית המילה-

"העבר *אין*, העתיד *עדיין*,וההווה *כהרף* *עין*, דאגה *מניין*?" (ר' אברהם אבן עזרא). נתבונן בדמות שולית לכאורה בפרשה: דמותה של אשת לוט, שהביטה לאחור כשנמלטה מסדום,

  כשביקשו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי את רבם שיברכם, אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". ועל תמיהת התלמידים: "רבנו

האם הכוחות הפנימיים שהורו לאברהם להקריב את בנו היו חזקים באותה מידה לכוחות שהתנגדו לכך? האם אברהם אבינו היה במצב המתחייב מן ה'בחירה החופשית', דהיינו,