פרשת מותה של שרה אמנו וקבורתה, פוגשת אותנו בימים בהם לבבות אזרחי ישראל ממוקדים במאמצים להשבתם של כל החטופים החללים ארצה כדי להביאם לקבר ישראל.
אני רוצה לפתוח במשהו שחשוב ויקר לליבי, ואני חושבת שהוא צריך להיות חשוב ויקר לכל יהודי. בכל הזדמנות שהייתה לי ברשתות תמיד הזכרתי את הדר
אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד: "גר ותושב אנכי עמכם. תנו
כאשר מגיע עבד אברהם לארם נהריים, ממתין ליד המעיין, ומגדיר לעצמו סימן לבחירת הנערה ליצחק: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה
"מזל שיש גויים בעולם", אמר פעם הרב יונתן זקס בחיוך מר, "כדי שלפחות יהיה מישהו בעולם שיעריך את היהדות". זו אחת הפעמים הבודדות ששמעתי את
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" [כג' א]. מדוע חוזר הכתוב על המילה 'שנה' ועל המלים 'חיי שרה'? מסביר
פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מספרת על קניין שדה המכפלה בכסף מלא. מעבר לחשיבות העצומה בהעמקת השורשים וההיאחזות בארץ ישראל, למדנו מן הפרשייה הזו על
הטור הנוכחי הוא הטור ה-100(!), שאני כותבת תחת הכותרת 'לוחמה פסיכולוגית': התמודדות נפשית-רוחנית במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. בהזדמנות זו אבקש להביא סיפור בעל מסר נוקב
פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. אחרי המאמץ הגדול והדאגה לקבורתה הראויה של שרה, אברהם זונח, לכאורה, את זכר אשתו ונושא
סערה מתחוללת בימים אלו בגבעות יהודה ושומרון וגם בהנהגת ההתיישבות. הרקע הוא, כמובן, אירועי פשיעה לאומנית שהולכים ומתגברים בתקופת המסיק. מדי שבוע ישנם עשרות תיעודים,
