כל המאמרים במדור בא

בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, ומשה מוצא לנכון להשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" . ציווי זה

"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש"). בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה. אולם, מיצוי ההווה תלוי ברמה

בקלות רבה מדי נוהגים לכנות חלקים מעם ישראל בכינוי 'ערב רב' ואפילו, רחמנא ליצלן, 'עמלקים'. האם 'ערב רב' המקראי והמקורי שלילי? אתמהה! פעם אחת בלבד

הדילמה הגדולה של מי שאינו נמצא במעגל המלחמה היא כיצד לנווט בין שותפות נפשית מלאה עם החטופים, משפחותיהם, חיילי צה"ל, הפצועים, משפחות השכול וכדו', ולא

בפרשת השבוע 'בא', לקראת סיום עשר המכות, ניתקל שוב ושוב במילים הללו: "…כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה …בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…

שאלה: לוחמים יצאו להתרעננות קצרה משטח הלחימה ברצועת עזה. במשך ימים ארוכים נבצר מהם להתקלח. האם מותר להם להתקלח בשבת? תשובה: מקלחת בשבת מחייבת דיון

לקראת היציאה ממצרים מצווה אלוקים את משה: "…ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם". מה ההסבר לאקט

משה בא אל פרעה, ואומר לו בשמו של הקב"ה את שעתיד להתרחש: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך המצרים". השימוש בביטוי "כחצות" מעורר תחושה של בערך,

פְּסִיכוֹזָה היא מצב המתבטא בליקוי בבוחן המציאות. אדם פסיכוטי יתנהג באופן מוזר, בלתי מובן בשל הפער בין החוויה האישית לבין המציאות.                        הפרשה פותחת במילים: "…בֹּא אֶל פַּרְעֹה