כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פסוק זה, מנבואתו של בלעם הרשע, מצוטט תדיר על ידי מדינאים וסתם יהודים, כביטוי לכך שלא ראוי לו

מעשה ביהודי שעלה לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה?" נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?".

"פרשת קרח יפה נדרשת". במילים אלה פותח רש"י את פירושו לפרשה, שמאז ועד היום, נשתברו עליה קולמוסין הרבה ונערמו על גבה תילי תילים של דרשות

פרשת המרגלים הותירה חותם טראומטי בל יימחה בתולדות העם היהודי. מעבר לאלפי ישראל שמתו במאורע הטראגי עצמו, כתוצאה מן הציווי הנורא של שליחת "יד איש

המטוטלת של פרשת 'בהעלותך' נעה בין שני קטבים המצויים במשפט בן ימינו, והמנוגדים זה לזה: מצד אחד, הרצון להבטיח חופש ביטוי, שהינו ערובה למשטר דמוקרטי

סוגיית השוויון בנטל אינה יורדת מסדר היום הציבורי זה שנות יובל ויותר. גם בחלוף 54 שנה(!) מעת הונחה הסוגיה לראשונה על סדר יומו של בית

המלחמה הנוראה והארורה שאנו מצויים עדיין בעיצומה העצימה לשעה את תחושת ה"יחד". סיסמאות שונות, חלקן היו לקלישאות חבוטות, נבובות וחלולות, האדירו את ה"ביחד-ness", אחוות ה"יַחַדִיוּת":

כדרכה של תורה, בפתחה של פרשת הקללות שבספר ויקרא, בא רצף של ברכות שאחד ממוקדיו הוא ברכת השלום: "נָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי

על דרך הכלל, עולמו של אדם, כמו גם הישגיו, בנויים על מעשים. עבודה, יצירה, פעולה שמובילות לתוצאות ולהישגים. מעגל החיים שלו, השנתי והיומי, בנוי על

בעולמה של תורה נודע ל"ספירה" על גווניה השונים – מניין, מפקד, ספירה וכיוצ"ב – משקל מיוחד. משה רבנו נצטווה כמה פעמים "למנות" ו"לפקוד" את בני