כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

על דרך הכלל, המקרא אינו מרבה בחשיפת עולמו הפנימי של אדם. לרוב הוא מסתפק בתיאור קצר, יבש, גם כאשר מדובר במאורע שמן הסתם היה רווי

מנהג עתיק יומין הוא בישראל לומר את פרשת העקידה בכל יום. מנהג זה מובא להלכה בסימן הראשון בשולחן ערוך, ונימוקיו בָּאִין עימו ב"בית יוסף" על

מחלקת ההסכמה ההדדית, הקונצנזוס, היא מקום נעים. חדרים יפים, מרווחים, מחוממים היטב. היושבים בה מעניקים שבחים איש לרעהו, מלטפים זה את זה, פיהם נוטף שמן

המבול עומד לבוא אל קצו. או כך לפחות נדמה למתבונן מן הצד. המים שוככים, וה"טפטופים" הולכים ומתמעטים. "מעיינות" המבול, המכלים כל אשר נקרה בדרכם, הולכים

יש פסוקים שליבנו גס בהם, מרוב שהם שגורים על פינו, עד שהם קמים וניצבים לנגד עינינו ממש. כאלה היו השבוע פסוקי מעשה בראשית: "והארץ הייתה

ספר קהלת הוא מן הספרים המרתקים ביותר במקרא בפרט ובספרות העולמית בכלל. המנהג העתיק לקוראו דווקא בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", פסגת השמחה של מעגל החיים

כשנודע לו שבנו נהרג במלחמה, לפתע ניגש לפינת החדר, הוציא בקבוק יי"ש חריף מהארון, מילא שתי כוסיות וקרא בקול: "ועכשיו נשתה 'לחיים'"   אחד הפרקים

לתפילה פנים שוחקות. לתשובה – פנים זועפות. דימוי מעין זה קנה לו שביתה, לא אחת, בתודעתם של רבים. תפילה, בוודאי בחלקיה ה"רכים", שכוללים פרקי תהלים,

תנאי החיים, שינויי הערכים, תגליות הטכניקה והמדע, מולידים דור דור שאלות ובעיות חדשות שדורשות פתרונן "מי שהכיר מקרוב את מרן הרב עוזיאל זצ"ל, ידע שאישיותו

מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי בשונה מהדעה הרווחת, מצוות התשובה יפה