קיבעון הוא כישלון. רק התנועה, המעבר, ה"יציאה" ממקום אחד למשנהו, מ"איזור הנוחות" של דירת הקבע למקום חדש, מציבים אתגר חדש, ופוטנציאל לתיקון חברתי ויצירת עולם
אחד הרגעים הנוראים שחוויתי בשלוש השנים האחרונות, בעיצומם של ימי המלחמה הקשה בדרום ובצפון, היה בעת ביקור תנחומים. בצומת דרכים מרכזי בירושלים, ישבו בסוכת אבלים
לא יעזור כלום. בעוד זמן קצר, יעמדו כל האחראים לטבח השבעה באוקטובר, ללא יוצא מן הכלל, בפני ועדת חקירה מלכותית ויתנו את הדין על מעשיהם.
הקִרבה לבחירות הממשמשות ובאות, וגילוי שרידיה של הספינה "אלטלנה" (בעיתוי לא מקרי) הביאו עמן פרץ נוסף של הצהרות אחווה נעימות לאוזן. מתק שפתיים, נופת צופים
פעמיים בתורה מופיעה פרשת עמלק. אך הבדל גדול יש בין השתיים. בסוף פרשת בשלח, נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי
בפירושו לפרשתנו, עומד הנצי"ב, בעל "העמק דבר", על החובה הכפולה שחלה על כל אדם ביחסו לשופטים. לדבריו, לא לחינם סמך הכתוב את "ברכת ה' אלוקיך
אחת האמרות מעוררות המחשבה שמופיעה בתלמוד (פסחים סו, ע"א) קובעת לאמור: "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם". רוצה לומר: "כל ישראל" יש
בתקופה שבה עלתה סוגיית ההפרדה המגדרית באוטובוסים על סדר היום הציבורי, והגיעה עד בית המשפט העליון, נפוץ הסיפור על אותו ירא שמיים שעלה לאוטובוס והמקום
אחד מסממניה המופלאים של תורת ישראל והמשפט העברי לדורותיו הוא סגולת המיצוי. היכולת לכלוא ולכלול עולם ומלואו במילה אחת או שתיים. כך, למשל, היטיבו חכמים
עיון במקורותיהם העשירים של המשפט העברי ומורשת ישראל לדורותיה, למן התנ"ך ועד ימינו, מלמד על מקומו החשוב של הבכי. ניתן למוצאו על כל צעד ושעל.
