כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל  סבי הרב מרדכי הכהן ז"ל, נולד בעיר העתיקה של

אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר

בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, ייעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית היה זה לפני כארבעה עשורים. אחד מתלמידיו של

בעיצומם של ימי המשבר החוקתי החריף וסערות הרפורמה המשפטית (או ה"הפיכה המשטרית", תלוי בעיני המתבונן), שלעת הזו מתמקדים בדרך מינוי השופטים וסגולותיהם, ראוי לעיין פעם

אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שעמדה כמעט יותר מכל חיבור יהודי אחר (אולי פרט לתנ"ך) במוקדו של לימוד ועיון, פירוש ודרש במשך

בראשית פרשתנו מופיעים פועל ושם תואר שאינם כה שכיחים במקרא. במקום שגרת הלשון, המדגישה את הדיבור והאמירה ("וידבר משה אל כל קהל ישראל", "ויאמר משה

מאורעות טראומטיים מותירים רושם לעולם, תרתי משמע. תופעה זו אינה מיוחדת רק לאדם הפרטי. היא נכונה גם לעַם כולו. בליבו של כל עם, וכך בוודאי

בימים אלה, של התקוטטות-רבתי והתכותתות-רבתי (מלשון כתות-כתות, כחידושו היפה של שלונסקי), ראוי לזכור שחג הפסח ויציאת מצרים, ששיאה הרוחני הוא מעמד הר סיני, מבטאים את

  בישראל, כמו בישראל, אין יום דל. מחדל, קרנבל, סקנדל, פסטיבל. השכול והשמחה, האבל והמשתה, מעורבים זה בזה. בשבוע האחרון, בעיצומו של חודש ש"מרבין בו

ארץ ישראל שלפני מלחמת ששת הימים הייתה קטנת ממדים, ללא חברון ושכם, בית לחם ויריחו. הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה לא היו נגישים. אגדה