כל המאמרים במדור אמור

יש מחיר כבד להדרה; התוצאה של אי-ההכלה ידועה מראש. כשאדם אינו מוצא את מקומו – אין הוא חש מחויב יותר, והוא הופך מאוהב לאויב. כך

"קידוש השם", כפי שהוא שגור בלשון העם וצרוב בתודעת הציבור, קשור עם המוות. וכך מפרש ספר החינוך [מצוה רצו] את הכתוב בפרשתנו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל"

עמדנו ברשימה הקודמת על התהליך שהפך את התפילין ממצווה שאמורה ללוות את האדם לאורך כל היום, לריטואל 'טקסי', הנעשה בשעת התפילה בלבד. ראינו כי מבחינה

האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס אמר: "אין אנו חושבים או יוצרים את המיתוסים. המיתוסים יוצרים את עצמם באמצעותנו". אנחנו חושבים שאנחנו אנשים חופשיים, הפועלים מרצוננו ויוזמתנו ומספרים

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

"… וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן

כל הורה רוצה שסיפורו וסיפור משפחתו יעברו הלאה לדורות הבאים. כל עם, לאום, חברה, מדינה וכיוצא באלו רוצים שסיפורם יעבור ויסופר לדורות הבאים. זה אינסטינקט

כהונה אינה רק תואר. היא מהות. לא רק זכויות אלא גם, ואולי בעיקר, חובות. רבים נותנים עיניהם בכ"ד מתנות כהונה, בכבוד שבו זוכה הכהן (מדין